הערה: אינני מבקש להיכנס לדיון פילוסופי-מקצועי. וספק אם יש לי הכישורים הדרושים לכך. אך אני משוכנה שהדיוט יכול ואף חייב לרדת לסוף דעתן של מגמות פילוסופיות למיניהן. אין צורך להיות מכונאי כדי להבחין בכיוון הנסיעה.
המרכזיות של מרטין היידיגר
האישיות הדומיננטית בפילוסופיה של המאה ה20 היא מרטין היידגר. היידגר לא התעמת עם המשטר הנאצי, אלא היה פעיל חשוב בתוכו. פרשת מעורבותו הרעיונית-פוליטית של היידגר במשטר הנאצי יכלה להתבהר רק לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב 1945. אל מול הגילויים החמורים על התנהגות הבזויה של היידיגר בשנות השלטון הנאצי התאמצו חבריו של היידגר ומעריציו , די באופן טבעי, להמעיט בחשיבות תפקידיו הציבוריים ברייך השלישי. כמו כן חידשו את מאמציהם לנתק כל קשר שבין מורשתו הפילוסופית העצומה ובין אותה פעילות שלו במסגרות הנאציזם. הטענה שלהם מוכרת. אין הביוגרפיה האישית-פוליטית של האיש כדי לשלול את הישגיו הפרופסיונלים בתחום המקצוע שלו.
נכון שהייתה נטייה בשמאל לזהות זיהוי מלא בין אישיותו הציבורית-פוליטית של פילוסוף (או סופר או אמן) ובין תוכן תרומתו העיונית או האסטטית. במשך השנים וכתוצאה של תהליכים שאין פנאי לעמוד עליהם כרגע, הלכה ונדחתה נטייה זאת בשמאל והיא נחשבה כביטוי של מחשבה דוגמטית שסבלה מפשטנות דוגמטית. ובכן ייתכן משורר גדול שהוא פשיסט, ייתכן מוסיקאי גדול שהוא שונא בני אדם וכו'. אין בכישרונו זה כדי להסיר מהאדם את האחריות הפלילית המלאה למעשיו כפי שאין "להרשיע" את פרי עמלו בגלל העמדות של היוצר. אפשר וצריך לחקור את הקשר בין חייו של האינטלקטואל ובין פרי עמלו תוך כדי הבאת כל הגורמים בחשבון, תוך מלאכה ניתוח מורכבת ומדעית. תשובות פשוטות בסוגיה זו אינן תורמות דבר.
לכן הקביעה שהפילוסופיה של היידגר היא פילוסופיה פשיסטית אחרי שהוכח מעל לכל ספק שמדובר בפשיסט בכיר היא אינה קבילה. אך אם נעצרים כאן ומתעלמים מן הצורך לבדוק את הזיקות שבין היצירה הפילוסופית של היידגר ובין פועלו הפשיסטית יש חשש להחמיץ מימדים חשובים בביוגרפיה שמסבירים את ההתפתחות הפילוסופית של האיש. המימדים האלה אמורים להיות מפתח להתפתחות הפילוסופיה וכך היו הדברים אצל היידגר.
קדמה וריאקציה בפילוסופיה
המשותף לכל זרמי השמאל היה גישה פילוסופית המבוססת על הרציונאליזם ועל המרכזיות של יחסי הגומלין שבין האדם ובין הטבע. גישה זאת אופיינה את השמאל המרקסיסטי (על כל הגוונים-הפילוגים שלו), האנרכיסטים והומניסטים רדיקאליים.
בלב היחסים אלה בין האדם בטבע והאדם בחברה ניצב מפעל אנושי שמטרתו לארגן את חיי החברה לטובת מירב האנושות. גישה הומניסטית זו היא המשך של גישה מרכזית בפילוסופיה הקלאסית שניזונה מן הנאורות אך ביקשה לעדכן את עקרונותיה למציאות הקשה של העולם הקפיטליסטי על ניגודיו הגורליים.
עוד לפני עלייתו של היידגר בזירה הפילוסופית הופיעו זרמים וגישות שונות שכפרו ביכולתם של האדם והחברה לנהל על סמך ידע ומחשבה פעילות רצונית שיש בכוחה לשנות דבר. מול האסכולה הרציונאלית האופטימיסטית התייצבו אסכולות פסימיות של הריאקציה המודרנית שהדגישו את מגבלות התבונה וחוסר התוחלת בפעולה רצונית חברתית לשינוי פני הדברים. קירקגור וניטשה הם הוגי דעות מובהקים המבטאים את הזרם הזה.
אנו רואים שיש בפילוסופיה זרמים מתקדמים וזרמים ריאקציוניים. ויש גם "מפלגות" בזירה הפילוסופית. הרי הפילוסופיה ניזונה בצורה זו או אחרת מהרקע החברתי שבה היא מתגבשת והיא חוזרת ומשפיעה על התהליכים החברתיים.
ועכשיו בחזרה להיידגר: העמדות הפילוסופיות, על גלגוליהם ותהפוכותיהם והשפעותיהם, של היידגר הם המשך חד משמעי לאסכולה הריאקציה המודרנית. אין בקביעה זאת בפני עצמה לאושש או לסתור דבר מסוים בפרי יצירתו. היידגר היה פילוסוף חשוב ובעל כשרון אדיר. אך הכישורים לחוד והמשמעות החברתית לחוד. מומחים רבים מצביעים על כך שהיידגר מבטא את השיא של התפנית אל הריאקציונית המודרנית.
היידגר ואקזיסטנציאליזם
עליית הנאציזם לא חסם את ההשפעות של היצירה ההיידגריאנית בפני חוגים פילוסופיים ואינטלקטואליים ביתר היבשת האירופית. בלי הצורך להרבות בעדויות וראיות אפשר לראות כיצד הריכוז של היידגר בנושא הקיום (being) עודד את תחושת הבידוד והחיפוש אחרי אוטנטיות שעיצבו קוים מרכזיים באקזיסטנציאליזם. האקזיסטנציאליזם שלל ניסיון קולקטיבי מאורגן והתרכז בדילמה של היחיד. סארטר והדומים לו הבינו שהם נאלצים לבחור בחירות פוליטיות אקטואליות קשות אך ראו בכך השתקפות של דילמה אישית מוסרית – "הצורך בהחלטה". מתחיל המסע האידיאי מהתייחסות אל החברה המעמדית אל התייחסות אל "האחר".
הסוציאליזם האקטואלי והפוסט-מודרניזם
המשטרים של הסוציאליזם האקטואלי (בריה"מ, סין והמדינות הקשורות עימהן) קידמו את הפופולריזציה של המטריאליזם ההיסטורי במישור החינוכי והפוליטי. יחד עם זאת, המנגנונים הבירוקרטים שנוצרו באקדמיה "מטעם" כפו גרסה דוגמטית ופשטנית של המרקסיזם על החיים הפילוסופיים. מצב נתון זה סיכל את האפשרויות להתמודד עם זרמים פילוסופיים שמרנים וריאקציוניים במערב. הפילוסופיה הרשמית בארצות הסוציאליזם האקטואלי הסתפקה בעלבונות ובהשמצות נגד יריבים. הדוגמטיקנים האמינו שזה מספיק לטפל באסכולות יריבות על ידי חשיפת משמעותם המעמדי והחברתי. אך המרקסיזם גורס שאין לנצח אסכולות יריבות אלא תוך כדי חשיפת שורשיהן הפילוסופיים תוך כדי עמידה מפורטת ועניינית על שורשי הופעותיהן של אסכולות אלה. פרט ליוצאים מן הכלל הפקירה הפילוסופיה הממסדית המרקסיסטית את השיח הפילוסופי לפילוסופים לא מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים שחקרו ולימדו במערב.
במשך השנים הלכו והתרבו שינויים מרחיקי לכת בקפיטליזם בה בשעה שהסוציאליזם האקטואלי הלך ואיבד חלק ניכר מהדינמיקה החברתית והאינטלקטואלית שאפיינה אותו בשלביו הראשוניים.
ככל שהלכה ונחלשה היוקרה של ארצות הסוציאליזם האקטואלי וככל שהקפיטליזם לבש צורה של "קפיטליזם מאוחר" נקלעה הפילוסופיה הביקורתית למבוך קשה ביותר. אלה שהבחינו שהסוציאליזם על מטענו האינטלקטואלי אינו מתמודד עם הקפיטליזם במערב העשיר נאלצו לגבש אלטרנטיבה משלהם. האלטרנטיבה הייתה נסיגה לאורך כל החזית מהרציונאליזם ומההומניזם ומכל פרספקטיבה מהפכנית חברתית.
משבר הסוציאליזם מצד אחד והשגשוג היחסי של הקפיטליזם המאוחר במערב הקפיטליסטי (צרכנות, מהפכת המידע וכדומה) מצד שני הקימו תשתית לפילוסופיה שערערה על כל הנחות הנאורות והמודרניזם תוך כדי תפנית קיצונית ביותר אל עבר הניהיליזם והסובייקטיביזם. היידגר סיפק את "הגשר" עליו עברו קודם האקזיסטנציאליסטים ואחר כך הפוסט-מודרניסטים. אותם הכלים להבנת המציאות כגון שפה ומדע, איבדו את יוקרתם אצל הפוסט-מודרניסטים ששללו את עצם יעילותם. התופעה של הדגשת השוני הלכה והשתלטה על המחשבה תוך כדי הטענה כי החיבורים החברתיים המשותפים הינם אשלייתיים. הפילוסופיה נקראת לעסוק בסוגיות צרות ומוגבלות כיוון שהאמת אם היא קיימת בכלל שוכנת בפרט הממשי ולא בכלל המדומה.
הרדיקליזם של הפרט המתמרד
הרדיקליזם הפילוסופי של הפוסט-מודרניזם הצהיר מלחמה משלו על כל צורות הרציונאליזם הפוזיטיביסטיות והפילוסופיות. שלילה הטוטאלית זאת העניקה תחושה של הריסת העולם הישן. אך נעדר ממנה כל יומרה להקמת מערכת חדשה שתענה על השאלות הגדולות של המציאות לקראת סוף המאה ה20. התפנית הפוסט-מודרניסטית הייתה קיצונית ופיתחה טכניקות שונות ומגוונות לבדיקה מקרוב של התופעות. לדה-קונסטרוקציה היה קסם משלו אך כשהתנופה נחלשה נשארנו עם הפסימיות וההתבודדות של ניטשה ושל היידגר. החיים נמשכים והרה-קונסטרוקציה חוזרת בצורה בלתי נמנעת ומתייצבת על סדר היום.
במקומותינו הפוסט-מודרניזם ממלא תפקיד כפול. מצד אחד הוא העיז לקרוא תיגר על הפילוסופיה והאידיאולוגיה הממסדית תוך כדי פניית עורף ללאומנות ולציונות. כבודדים האינטלקטואלים הפוסט-מודרניסטים ערים לחובה להכיר ב"אחר" ומכאן הם נוטים להתייצב ביחד עם תנועת השמאל ותנועת המחאה ביחד עם זרמים הומניסטים ומרקסיסטים במערכה עקבית נגד הכיבוש ונגד הכובשים.
אך ככל שהשנים עוברות הפוסט-מודרניזם נע מהשוליים אל מרכז החיים האינטלקטואליים. מבחינות רבות הופך הפוסט-מודרניזם להיות הממסד הפעיל בחיים האינטלקטואליים והאסטטיים. הוא אינו נותן שום קבלה ושם הנחה למרקסיזם ולתורות הומניסטיות אלטרנטיביות כיוון שהוא שולל כל מחשבה פרוגרמטית מעיקרה. מכאן נאמני המרקסיזם והמחשבה החברתית הרדיקלית האלטרנטיבית כולה ניצבים מול הפוסט-מודרניזם וחייבים להיאבק על מקומם מתחת לשמש.
המלאכה של עיצוב כלים אינטלקטואליים מהפכנים חדשים היא חיונית והכרחית מאי פעם. אפשר ללמוד מלקחי הפוסט-מודרניזם שהשמאל טעה רבות כשלקה בזלזול כלפי השוני. הפרספקטיבה השמאלית חייבת להתבסס מכאן ועד לניצחון על בנייה קשה וקפדנית של אחדות חדשה תוך כיבוד השוני אך בלי לפנות עורף לצורך באחדות שרק הוא אמור להתמודד עם אתגרי השעה.
הפוסט מודרניזם ממלא תפקיד מייאש כשהוא מקדם את הניהיליזם ואי-הרציונאליות בשעה שיש כורח לפתח אידיאליזם תוך ריאליזם. הגישה האל-פוליטית של הפוסט מודרניזם והפניית עורף לניגודים החברתיים המרכזיים מבטיח כישלון. הפירוש של "היות שמאל" היה ונשאר המאבק על הסיכוי לשנות באופן יסודי את המציאות.
רשומות
