הסכסוך המקומי הפך למרכיב בסכסוך רחב הרבה יותר

המפגש באנאפוליס מסמן את הפיכתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכיב במערכה רחבה יותר על הגמוניה במזרח התיכון, מערכה המתנהלת בין ארה"ב ובין איראן. כמובן, ביטויים שונים של הסכסוך המקומי ימשיכו למשוך את תשומת הלב שלנו. אך הכיוון העיקרי של ההתפתחות יעוצב יותר ויותר על ידי הסכסוך הרחב באזור.

משקיפים רבים, במיוחד בארה"ב, מצביעים על חולשת הנשיא כדי לבסס הערכה שהתקפה של ארה"ב על איראן הינה בעלת סבירות נמוכה. אכן, לא חסרים נימוקים שאמורים לשכנע את בוש לוותר על האופציה המלחמתית נגד טהרן.

אך הדי המפלה בעיראק ועמם הדו"ח המביך של המודיעין האמריקאי אינם מרתיעים את בוש מלדבר על מלחמת עולם נגד איראן - כדי להציל את ישראל. למרות הכול בוש וממשלת ישראל אינם מפסיקים ולו לרגע להתריע שהשגת אנרגיה אטומית איראנית, אפילו לצורכי שלום, היא סיבה מספקת לפעילות צבאית מונעת.

בוש, המייצג את אלה בממשל ארה"ב שאינם מוכנים בשום אופן לוותר על השליטה המוחלטת באזור המפרץ הפרסי, ממשיך להכין את הקרקע להתקפה. כמובן, בממשל בוש יודעים שהמלחמה נגד איראן תהיה בלתי פופולארית ביותר, בלשון המעטה. אך כיוון שהתקפה גסה וישירה על איראן אינה "מתקבלת" - אנשי בוש בודקים וריאציות וקומבינות שעשויות להתגבר על ההסתייגויות. בוש ואנשיו מבינים שהכללת ישראל במשוואה אמורה להחליש את ההסתייגויות בציבור האמריקאי ובקונגרס. מכאן רצוי להם שהעימות הרחב יתחיל בעימות מצומצם בין ישראל ובין אחד מבעלי הברית של טהרן.

בנתונים הפוליטיים האמריקאים יכול בוש להחליש את חוסר האימון כלפיו על ידי הצבעה על ישראל כלוחמת למען ביטחונה או אפילו עצם קיומה. בקונסטלציה הפנים-אמריקאית, כפי שהיא, יתקשו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית להתנגד לפעילות נגד איראן שתוצג כהגנה הכרחית וחיונית לביטחון ישראל.

המניפולציה הנחוצה להסלמת המתיחות בין ארה"ב ובין איראן באמצעות הסלמת המתיחות בזירה המקומית אינה מלאכה קשה. אין צורך לקשור קשר סודי מיוחד מאחר שכל האלמנטים לפרוץ מלחמה חדשה בשלים וגלויים לעין. תיאום פעולה מצד ישראל שמשתוקקת באופן גלוי לעזור לוואשינגטון לקדם מבצע נגד איראן מובטח מעליו. הרי ישראל מנהלת בעצמה קמפיין שוטף למען עימות כזה מאז הכישלון במלחמת לבנון 2. אין לך שר או גנרל שלא התריע נגד הסכנה האיראנית. איש לא יופתע ללמוד שאחד מהאופציות הנבדקות היא לתאם פעולה משותפת בין ישראל ובין ארה"ב שבמסגרתה תאוץ ארה"ב לעזרת בעלת בריתה הנאמנה, כשזו ניצבת מול הכוחות המשולבים של הטרור המציף את האזור. ברור שאין יכולת לנבא את מסלול התפתחות העניינים המדויק. אך הדיון על האפשרות של שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי רלבנטי מול הטוענים שבוש מיצה כבר את האמצעים שעומדים לרשותו כדי לפתוח במלחמה חדשה.

ידוע לכל שיש נקודות התנגשות בין ישראל ובין בעלי בריתה של איראן - בעזה, בגבול הסורי, ברמת הגולן ובגבול הלבנוני. התלקחות כלשהי שבה חיילי צה"ל נמצאים בקו האש מול ה"טרוריסטים" של אחמדינג'אד תתבטא בכותרות של "ישראל תחת אש". המתיחות הגואה תצדיק משלוח כוחות של ארה"ב לפעול לחיסול מקור הסכנה לישראל. הרי בוש יסביר שהכול נעשה למען הגנה על זכות הקיום של ישראל.

ובכן, אין מחסור בהזדמנויות להתגרויות ויש כר נרחב לתמרונים מעוררים חשדות ומתיחות. ההיערכות במזרח התיכון דומה למלחמה המחכה לפרוץ. וכשתתרחש המלחמה ותבוא - ישראל לא תעמוד לבדה.

השטר הזה עדיין לא לפירעון

ברטולד ברכט העיר פעם שיש מצבים שבהם לשליטים לא נותר ברירה והם נאלצים לפזר את העם. לאבירי אנאפוליס יש בעיה מסוג דומה. קבוצת אבו מאזן זכתה לקבל זרם רציני של כספים ונשק. אך יש בעיה: אין לאבו מאזן ציבור התומך בו די הצורך וחסרה לו שליטה אפקטיבית בשטח. ובלעדי תנאים מוקדמים אלה אי אפשר לקלוט את שפע המתנות שארגנו עבורו. לאבו מאזן יש שלטון אך אין לו שטח ואין לו עם.

השבוע התכנסו נציגים מטעם הקהילה הבינלאומית בפריז לכנס תורמים. אולי סבלו מרגשי אשמה כשהסתבר לכולם שהתעלולים החלולים והריקים מתוכן באנאפוליס לא היטיבו עם הפלסטינים. אחד אחרי השני קמו על רגליהם כדי להודיע על התחייבויותיהם. ההבטחות אכן מרשימות. אלא מה? על כל שטר יש סעיף באותיות דפוס זעירות. הסעיף קובע שההתחייבות מותנית בקיום תנאים מוקדמים שמאפשרים יישום אפקטיבי של תוכניות ההשקעה. אין תנאים. אין תרומה.

הרי פלסטין, תחת שלטון חמאס בעזה ותחת האי-שלטון של אבו-מאזן בגדה חסרה בתנאים הפוליטיים השוטפים, יכולת קליטה מינימאלית של השקעות רציניות המופנות לצמיחה כלכלית של ממש. הקהילה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, אינה רוצה להשקיע בעזה ואינה מסוגלת להשקיע בגדה המערבית שהיא נתונה לשליטה צבאית, כלכלית, לוגיסטית וגיאוגראפית מוחלטת של צבא ישראל. באזור הקטן קיימות 300 התנחלויות ומאות אלפי מתיישבים ביישובים שהם מרכזים של התנגדות לכל פעילות קונסטרוקטיבית לטובת הפלסטינים. התורמים מסרבים להשקיע בעזה "הטרוריסטית" ואינם יכולים להשקיע בגדה המערבית הסובלת מחלל ריק פוליטית ונוכחות ישראלית מחניקה.

אך, אל ייאוש. קונדליזה רייס מוסרת שג'ורג' בוש עומד לבקר באזור לקדם את תהליך השלום. היא מסבירה שלבוש שיטות משלו לפתור בעיות.

ואצלנו בשמאל

חד"ש עדיין מגלמת את החזון של אחדות יהודית-ערבית. וזאת משימה לא פשוטה. יחד עם זאת נפל דבר אצל חד"ש שאין להתעלם ממנו. ועידתה שהתכנסה לאחרונה בחרה להדק את קשריה דווקא עם הפתח ועם אבו מאזן. עמדה זו באה לביטוי בברכות שהושמעו ובזהות המברכים שבירכו את הוועידה. ומגמה זאת התבטאה גם בדבריו של ח"כ מוחמד ברכה שהודיע על הסולידריות של חד"ש עם הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני - פתח ומנהיגיו. אך לדאבון הלב יש סתירה חמורה ובלתי מתיישבת בין ההסתייגות ממפגש אנאפוליס עליה קוראים בביטאון המפלגה "זו הדרך" ובין ביטויי ההערכה והכבוד למדיניות של אבו מאזן שהוא שושבין לא קטן בחגיגה שערכו בוש ורייס. אומנם יש קירבה בין הפתח ובין הערבים הפלסטינים המיוצגים במידה רבה על ידי חד"ש. אך חד"ש אמורה להכיר בסכנה של התקרבות ושל התחברות לארה"ב של בוש. הרי השמאל מתנגד מעצם טיבו לניצול האסון הפלסטיני על ידי האימפריאליזם למען למטרות זרות.

הבזקים עונתיים

תנו לעבוד בשתי ידים

הציבור הליברלי בארה"ב מוחה יותר ויותר על כך שממשל בוש ומנגנוני "ביטחון המולדת" חרגו בצורה חמורה מעבר להרשאות שניתנו להם על פי דין. מנגנוני החושך, כדרכם, ניפחו את ההיסטריה נגד "הטרור" כדי להרבות בעינויים, מעצרים בלתי חוקיים והאזנות סתר בממדים אסטרונומיים. הגדילו לעשות אנשי ה-CIA כשהשמידו באופן בלתי חוקי ראיות שנתבקשו להמציא לוועדת המודיעין של בית הנבחרים. רפובליקאים מתונים בבתי המחוקקים החליטו לנטוש את בוש בנושא זה כדי להתייצב לימין החוקה האמריקאית. ומה קורה אצלנו?

אצלנו בארץ יש כנס המוקדש לנושא הדמוקרטיה והטרור. הוא יתקיים באוניברסיטה העברית השבוע. אהרן ברק יככב, נשיא האוניברסיטה ואנשים חשובים אחרים ישתתפו. כולם ידברו על הנושא הבא: "הדמוקרטיה נאבקת בטרור כשיד אחת קשורה מאחור - מדוע, מתי וכיצד תותר היד הקשורה?" קראתי ורשמתי: תנו לצה"ל לנצח - תתנו לשב"כ לענות.

כנס מוצלח - עמדות לא ברורות

חד"ש ערכה ועידה בסוף השבוע שעבר בנצרת. ככל הנראה דובר בהשתתפות המונית נלהבת. עד היום כמעט שבוע אחרי הוועידה לא ראיתי בעיתונות או באינטרנט שום הצהרה מוסמכת ושום דיווח מוסמך הקשור לוועידה. וזה חבל. אני לא מתייחס כאן לתוכן הדברים. יריביה של חד"ש ואויביה ניצלו מצב זה לערוך חגיגה של פירושים לא אוהדים. האם אי-אפשר למסור לציבור מסמכים שפורסמו לקראת הוועידה ודו"ח רשמי של החלטות הוועידה ושל הטקסט של נאומו של יו"ר חד"ש ברכה ושל נאומים אחרים? אם הפירושים שהופיעו בעיתונות הם מסולפים, למה לא סותרים אותם. הדיווח ב"זו הדרך" הוא לצערי דליל ושטחי. הנאום של מוחמד ברכה ניתן ב-5 שורות. וחשוב מכל - אי אפשר להבין מהן עמדות חד"ש בשאלות חשובות ביותר. חבל.

משכנתאות בשוק המשני, "סאב-פריים" - מי ישלם את החשבון?

"גולדמן-סקס" הוא בנק גדול בארצות הברית. במחלקת המחקר שלו הגיעו למסקנה שיש פגם חמור ביותר בניירות הערך מסוג SIV (Structured Investment Vehicles). אלה ניירות ערך בהיקף של טריליון דולר המבוססים על "חבילות" של מיליוני משכנתאות. כאמור יש אלף מיליארד דולר של נ"ע כאלה בידי הבנקים הגדולים! "גולדמן-סקס" הספיק לברוח מניירות הערך האלה בעוד מועד. יפה. אבל הבנק המשיך למכור את ניירות הערך האלה לבנקים ולחברות השקעה אחרים בהתלהבות ותוך המלצה לבבית וצבירת רווחים עצומים. אחרי התפוצצות של בועת הבנייה למגורים, שאלו אותם איך הם המשיכו למכור מזון מורעל כמזון בריא? הם ענו שהלקוחות הם בנקאים ומנהלי מוסדות פיננסיים מתוחכמים... ועליהם חל הכלל "על הקונה להיזהר". לך תחפש מוסר אצל זאבים.

לפני הפגישה באנאפוליס

אנשים מתקדמים רבים שוחרי שלום וסולידריות ישראלית-פלסטינית הביעו לאחרונה דאגה עקב
העמדות הפוליטיות של מפלגת העם הפלסטינית. כידוע עברה ההשפעה הפוליטית של מפלגה זו את שיאה כבר מזמן. אך אפשר לייחס למפלגת העם יוקרה מסוימת הנובעת מעברה שבו דחתה אסטרטגיות הרפתקניות והכירה בכורח המציאות הדורשת פתרון של שתי המדינות.

אולם נראה שיש יסוד סביר לביקורת הטוענת כי המפלגה הזאת ויתרה על כל חזות של עצמאות פוליטית, וכי היא נבלעה לחלוטין בתוך סיעתו של אבו מאזן בפת"ח. נצא ונראה.

קוראים המתעניינים בשאלה זו מוזמנים לקרוא בעיון את הצהרת מפלגת העם ערב ועידת אנאפוליס, המצורפת כאן.* ניתוח קפדני של מסמך זה יכול רק להעציב קוראים מהשמאל. נראה כי מפלגת העם איבדה כל אוריינטציה ביחס לדינאמיקות הממשיות במזרח התיכון של היום.

ההצהרה מעודדת תקווה לגבי כנס אנאפוליס על ידי הצגת סיכוייה להצלחה כשאלה לגמרי פתוחה: "הקריטריון להערכת תוצאות הכנס ייקבע על פי מעורבות הקהילה הבין לאומית... לאלץ את ישראל...". זוהי קביעה מדהימה המתעלמת מהעובדה המכרעת שזהו פרויקט אמריקאי ושבוש ורייס שולטים ומכוונים את תוכן ותוצאות הועידה מתחילתו ועד סופו. אין בכל המסמך הארוך והמפורט כל ביקורת ספציפית או ברורה נגד מדיניות ארה"ב ומניעיה לכינוס הועידה.

אנו לא דורשים שפה בוטה וצורמנית, אף לא אם זו תתאים לפשעי האימפריאליזם האמריקאי. אך מסמך זה מחפה על מדיניות ארה"ב. היה זה נכון וראוי להזכיר בהקשר זה את המוטיבציה האמיתית למדיניות האימפריאליסטית האמריקאית במזרח התיכון ולתמיכתה החד צדדית בישראל. אך כל זה מודחק או מטושטש. בלתי אפשרי להבין כיצד מפלגה המסונפת לתנועת הקומוניסטית הבינלאומית מסוגלת להתעלם מתפקידה המסוכן והתוקפני של מדיניות ארה"ב בשעה זו.

איך יכולה תנועה מתקדמת שוחרת שלום להתעלם, כמו שעושה הצהרה זו, מהקשר שבין ועידת אנאפוליס לבין תכניות ממשל בוש להצית מלחמת עולם שלישית נגד איראן. מלחמה זו תפרוץ, לכאורה, למען ביטחונה של ישראל, בשעה שממשלת אולמרט-ברק משתלבת בגלוי בתכנונים התוקפניים של וושינגטון.

מתוך הטקסט, אפשר להבין שמפלגת העם תומכת לחלוטין בעמדה הפלסטינית הרשמית הכוללת נכונות לשתף פעולה עם ארה"ב וישראל בכינוס ועידה בין לאומית בלי שום ערובה לויתור ישראלי כלשהו לפני, בממשך או אחרי אנאפוליס!

נראה כי מפלגת העם כן יודעת מהי התוכנית אחרי אנאפוליס. היא דורשת "לשים קץ להפיכה" בעזה. הצהרה זו מפלסת את הדרך לתמיכה באסטרטגיה הרפתקנית נגד מנהיגות חמאס בעזה. יש חשש כי זו תהיה הסוגיה היחידה עליה יוכלו להסכים ולתאם מאמצים ארה"ב, הפלסטינים והישראלים. כמה עצוב!

אחרי הפגישה באנאפוליס

הטקסט הנ"ל נכתב ערב הצגת אנאפוליס. ואכן, לא היו הפתעות, והכל התנהל בהתאם לציפיות הנמוכות. המפגש היה, כפי שתוכנן, כינוס כוחות המלחמה הפוטנציאלים לקראת מלחמה נגד איראן. כאן לישראל יש תפקיד. אבו מאזן יכול להתחפף לאחר שמילא את תפקידו הדקורטיבי, צירוף הפלסטינים לכנופייתו של בוש.

כאשר אסר כל פעילויות פומבית נגד הפגישה, הראה אבו מאזן "כושר מנהיגותי". הפגנות נאסרו – "למנוע הפרעות" – וכוחות הרשות הפלסטינית ריסקו מפגינים, תקפו עיתונאים, וירו אל עבר האזרחים המפגינים בגז מדמיע, כדורי גומי ואפילו כדורים חיים.

מפלגת אחות

אודה ולא אבוש, יש לח"מ סיבה מיוחדת לעמוד על ההתפתחויות במפלגת העם. יש סימנים ברורים ומדאיגים שתופעות הדומות לאילו הפוקדות את המפלגת העם פקדו גם חלק מחברינו במק"י (שהיא מפלגת אחות של מפלגת העם) ובחד"ש. אמנם, עמדתן של מק"י וחד"ש לגבי אנאפוליס הייתה שלילית מלכתחילה. יחד עם זאת ישנה רתיעה ברורה ממתיחת ביקורת עניינית נגד מדיניותה של הרשות הפלסטינית ושל פת"ח ברשות אבו מאזן.

השאלות הנדונות סביב אנאפוליס הן גורליות לגבי העם הפלסטיני והשלום באזורינו. מכאן יש לגלות צער עמוק שמק"י וחד"ש לא הסתייגו מהעמדות הקיצוניות של אבו מאזן בכל הנוגע לפיצול הקיים בעם הפלסטיני. אין מחלוקת כי השמאל קרוב יותר לפת"ח מאשר לחמאס. יחד עם זאת ברור שתפקיד ההנהגה הפלסטינית היא קודם כל להתגבר על הפיצול הזה ולא להיגרר אחרי תכניות הרפתקניות הנתמכות על ידי בוש וחבריו.

השמאל אין לו על מי לסמוך אלא על המאבק העממי. ברור שהמחנה האנטי-אימפריאליסטי בעולם הערבי נחלש עד מאוד בעקבות התמוטטות בריה"מ. יחד עם זאת, ברור לא פחות שהאימפריאליזם האמריקאי אינו חזק ויציב והוא נתון במשבר עמוק וקשה. אין להתכחש לעקרונות האנטי-אימפריאליסטים של השמאל שהן התקווה היחידה האמיתית של האזור.

The Palestinian People's Party calls for preparation to the post-Annapolis phase and to exert pressure on Israel to meet the peace conditions

The Palestinian People's Party Politburo held a meeting which discussed the current political developments and the American call to hold the international meeting in Annapolis. The Politburo decided at the conclusion of its deliberations that the criteria and position regarding Annapolis Conference shall be determined based on the extent of the international community involvement in an active and effective role to force Israel to reconsider its intransigent positions that reject launching a serious negotiations process leading to the end of the military and settlement occupation in the Palestinian Occupied Territories, including Jerusalem which is the capital of the future Palestinian state and to find a just solution to the Palestinian refugees cause on the basis of Resolution 194.

The Palestinian People's Party Politburo warned of the attempts to transform Annapolis into an ordinary ceremonial meeting or a some kind of a touristic winter trip in Washington or an occasion to take a group photo and talk to each other. The Politburo also warned of the attempts to use the meeting as an arena for free of charge normalization or a cover up for the Israeli aggressive and expansionist measures and schemes, including the policy of evasion and stalling and setting unfair security conditions on the just political settlement.

The Politburo affirmed its support to the Palestinian position in confronting the Israeli pressure and dictations. The Politburo commended the position of the Arab Foreign Ministers who stressed on their commitment to the terms of reference of the peace process, mainly the international legitimacy resolutions, in particular Resolutions 1515, 1397, 194 and the Arab Initiative, and that their presence in Annapolis meeting comes in the context of those commitments and to support the Palestinian position towards launching a serious negotiations process that can lead to the establishment of an independent Palestinian state within the coming year.

The Politburo pointed out that the Israeli government continues to set impossible conditions in the path of the political settlement leading to the failure of the previous negotiations and to the continuation of occupation and its measures, imposing new facts on the ground. This raises serious doubts on the chances to launch a serious negotiations process after Annapolis. The Israeli positions and measures also reveal the absence of a serious Israeli government to discuss the core issues, especially the borders, Jerusalem, the settlements and the right of return to the displaced and refugees. The same applies to the withdrawal from the Golan Heights and Shabaa Farms. Israel holds full responsibility for the current stalemate.

The Politburo stressed that Israel will not reconsider its policies and measures unless it is subjected to serious pressure that must be exercised by the Arab countries and the international community so that it abides by the international legitimacy resolutions and the terms of reference of the peace process. Israel needs such pressure so that it can give up the policy of imposing new facts on the ground and the occupation unilateral solutions.

The Politburo said the activation of international solidarity and pressure campaigns on Israel are two necessary conditions to launch a serious negotiations process to end the occupation and to meet the aspirations of our people in liberation and independence. This requires a negotiations plan that starts with the halt of the aggression, the freezing of all settlement activities and the dismantling of the settlement outposts and the end of all land confiscation operations and opening bypass roads and the removal of the military checkpoints. Such a plan needs supportive popular moves at the internal front, in addition to concrete and effective Arab support and comprehensive international sponsorship.

The Politburo noted that this prelude will reinforce the status of the Palestinian negotiator who needs to pose all the core issues, such as the borders, Jerusalem, the dismantling of settlements, and the return of the refugees and displaced. The Palestinian negotiator needs to defend these issues with full force and needs to frustrate the Israeli attempts and pressures, such as demanding to recognize Israel as a Jewish state or through rejecting to negotiate over Jerusalem, the refugees and full withdrawal and counting on the time factor to consolidate the new status quo.

The Politburo said preparing for the Post-Annapolis phase is of no less importance, stressing on the need to focus on the internal front and reinforce the Palestinian steadfastness and end the coup in Gaza as these are basic tasks at the internal front.

The Palestinian People's Party Politburo called for the formation of an Arab-international committee to follow up the negotiations process and supervise it and exert pressure on Israel to meet its conditions and to force Israel to abide by a specific timetable to conclude the negotiations.

November 24, 2007

The Politburo of the Palestinian People's Party

דיון על ה-7 בנובמבר - אחרי 90 שנה

דיון הראוי לציון
יש לשבח את הציון הפומבי של 90 שנה למהפכת אוקטובר ואת פרסום החומר הפוליטי והעיוני שנדון במסגרת האירוע (ביטאון "זו הדרך", 7.11.07). לדעתי, טוב היתה עושה המערכת אילו כללה הערה מצדה שהיא רואה את החומר כפתיחת דיון ולא כמלה אחרונה בנושא. אף כי המאמרים הם חשובים כשלעצמם, הקורא הקפדן ירגיש שהנאמר מעורר שאלות קשות ומורכבות, שאין בטקסטים תשובות מניחות את הדעת. הרי מדובר במאמץ לסכם ולהעריך את ההתפתחויות המרכזיות של מאה שנה על משבריהם ועל תהפוכותיהם. זאת אינה מלאכה קלה.

ארצה להגיב ולו בקצרה על הבעיות העיקריות. תשובה מלאה יותר כרוכה במלאכה רבה וממושכת וחבל להפסיד את "המומנטום" שנוצר עם פרסום החומר.

דב חנין משבח בצדק את לנין על ההכנה התיאורטית של המהפכה ועל תפקידו כמנהיגה. הניתוח התיאורטי הזה של לנין (התפתחות הקפיטליזם ברוסיה) התבסס על נתונים אמפיריים ושימש יסוד לגיבוש עמדה של לנין והבולשביקים שסוציאליזם אפשרי ברוסיה. בהקשר זה טועה דב חנין טעות חמורה כשהוא טוען שלנין הסתמך על מרקס ולנין לגבי הסיכוי למהפכה קרובה באירופה. "בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה כן תתרחש בארצות אחרות".

לנין ניתח את החברה הרוסית על סמך נתונים אמפריים כדי לחשוף את האפשרות של מהפכה סוציאליסטית למרות אופיה האגרארי של רוסיה. על סמך איזה נתונים יכלו מרקס ואנגלס לבנות פרספקטיבה פוליטית המבוססת על הסבירות של מהפכה באירופה? בוודאי שלנין קיווה שתפרוץ מהפכה באירופה. אך לנין הבחין היטב בין תקווה ובין פרספקטיבה פוליטית. לדאבון הלב לא יכול היה לנין לבסס תקווה כזאת על ניתוח קונקרטי! בוודאי שאין מבססים קביעה של פרספקטיבה פוליטית אקטואלית ב-1920 על "המשכה של התיאוריה של מרקס ואנגלס".

מרקס ואנגלס לא עסקו בנבואות ולא ערכו תחזית כזאת: אם רוסיה תעשה כך וכך, אז באירופה תתחולל גם מהפכה. חמור יותר הוא הרמז של דב חנין שלנין צעד למהפכה על סמך הביטחון שפועלי אירופה ינצחו את הקפיטליזם בסמוך למהפכה. הרי אם פעל על סמך הנחה בלתי ריאלית, אולי לא היו תנאים לסוציאליזם ברוסיה (כפי שטענו המנשביקים) ועצם המהפכה היתה מיותרת ומזיקה. איך אפשר לשבח ולהלל את לנין ובעת ובעונה אחת לרמוז רמז עבה שטעה בשאלה כל כך מרכזית לגבי האסטרטגיה של המהפכה?

נראה לי שדב חנין מרומם את לנין כדי לטהר אותו מכל אחריות להמשך ההתפתחות של ברה"מ. הוא כותב: "סטלין שהנהיג את ברה"מ לא המשיך בדרך שהתווה לנין. בין לנין ובין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק". אך אם סטלין התנכר לחלוטין ("קרע עמוק") לדרכו של לנין כיצד יש להסביר את הפרק בגילוי הדעת של מק"י שהתפרסם באותו גיליון של "זו הדרך" ואשר קובע:

"תוך כדי מאבק אדירים להבטיח את הישרדות המשטר החדש הצליחו הקומוניסטים במהלך השנים לשקם את ארצם לאחר החורבן שהמיטה מלחמת העולם הראשונה; הם הצליחו להצעיד את כלכלת רוסיה המפגרת לעידן של תיעוש ומדע מתקדמים; והצליחו לאחות את הקרעים שיצר שלטון הצאר בין העמים השונים. ברה"מ, למרות התנאים הקשים, הגיעה להישגים חברתיים גדולים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, הבריאות, הרווחה, מעמד האשה, העבודה, הדיור והמדע. לברית המועצות היתה תרומה מכרעת בניצחון על הנאציזם והפאשיזם במלחמת העולם השנייה, ותרומה גם בהצלתם של היהודים וקורבנות הנאצים האחרים, ברה"מ תמכה לאורך השנים במאבקי החרות הלאומי של עמים רבים בעולם, ובין היתר תמכה בביטול המנדט הבריטי בארץ ובהקמתן של שתי מדינות עצמאיות".

כאן אני מבקש להצטרף לדעה די נפוצה בקרב השמאל המרקסיסטי שאין לנו עדיין פתרון לבעיה של מקומו ההיסטורי של סטלין. נראה שגם דב חנין וגם תמר גוז'נסקי מבקשים להתגבר על העדר ניחוח מלא ומניח את הדעת על ידי השימוש במטבע הלשון "סטליניזם" (ו"השיטה הסטליניסטית"). הבעיה היא שמונח ה"סטליניזם" הוא לגמרי לא ברור. האם הסטליניזם כולל את המדיניות של בניית סוציאליזם בארץ אחת? האם שלילת הסטליניזם כוללת שלילת הניסיון לבנות סוציאליזם בארץ אחת - שלילה שמובילה לחיוב עמדות טרוצקי מצד אחד או בוכרין מצד שני?

למרות הכיעור והניכור - אלטרנטיבה של ממש
יתכן שמרקס לא היה מתלהב מהמציאות הסובייטית בימי הנהגת סטלין. יחד עם זאת חשוב לציין שמרקס גרס ב"אידיולוגיה גרמנית" ש"הקומוניזם אינו אידיאל שהמציאות תצטרך להתאים את עצמה אליה. אנו קוראים לקומוניזם התנועה הממשית שמבטלת את מצב העניינים הקיים. המציאות של התנועה הזאת מורכבת מהתנאים כפי שהם".

מרקס לפי משה צוקרמן לוקה בדטרמיניזם כלכלי מכני למדי. דווקא במקרה של רוסיה גילה מרקס תעוזה חדשנית. מדובר במכתבו המפורסם לוורה זאסוליך במרץ 1881. במכתב מעלה מרקס את האפשרות שרוסיה תוכל לוותר על השלב הקפיטליסטי בהתפתחותה תוך התבססות של הקומונה בכפר הרוסי שעל פיו היתה בעלות קולקטיבית לגבי רוב האדמות.

אך אם אני סבור שמשה צוקרמן טעה, לעניות דעתי. אנו צריכים להודות לו על הראייה הגלובלית המעמיקה שלו. הוא אינו מרשה להסתייגות המובנת שלו מהמציאות הקשה של ימי סטלין לערפל את הניתוח המזהיר שלו את המציאות הבינלאומית כפי שהיא התפתחה. דבריו בדיון הם של אינטלקטואל אמיץ בעל הבנה פוליטית ומעמדית יוצאת מגדר הרגיל:

"ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן באופן אובייקטיבי את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

"ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא בניצחון במלחמת עולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה אך סימן את הדרך האפשרית".

במספר משפטים תמציתיים וברורים מתאר משה צוקרמן את ציר ההתפתחות של המאה קודמת. הלקחים שיש ללמוד אותם מהניתוח הזה חיוניים גם בימים אלה.

המשך הדיון, יש לקוות, יבוא.