יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

האסכולה הישראלית בפרשנות וויקיליקס

ההדלפות מוויקיליקס הן בעלות השפעה שונה מארץ לארץ. הקאדר האינטלקטואלי מפרש את החומר המודלף. שתי תגובות מקומיות לתופעת וויקיליקס ראויות לעיון. מדובר במאמריהם של פרופ' שלמה אבינרי וכתב החצר ארי שביט (כל המובאות להלן הן ממאמריהם מיום ה- 3.12.2010).

שביט נהנה להעליב את ג'וליאן אסנג', מייסד וויקיליקס, ולהוקיע את הפרוייקט השנוי במחלוקת. במאמרו הוא מסית לאלימות נגד הפרוייקט ומייסדו. הוא מכנה את אסנג' "פושע מסוכן", "סייבר-טרוריסט", "אנרכיסט הזוי" ו"מגלומן חסר עכבות". מייד לאחר ששביט מוכיח את נאמנותו למחנה שוללי וויקיליקס ומשמיציהם, הוא מחליט שאסנג' ביצע, ללא כוונה, שירות גדול עבורנו. מסתבר שלמרות מגרעותיו, אסנג' "ניפץ את הדוגמה השלטת... הקובעת שהבעיה העיקרית במזרח התיכון היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכיבוש, ההתנחלויות". שביט ביקש לבנות פרדיגמה חדשה על מנת להחליף בה את הדוגמה המקובלת הישנה. הוא הרגיש את הצורך לנצל את הנוכחות הערבית בקואליציה האנטי-איראנית על מנת לקדם את הקו החדש שלו,מכיוון שהממסד הישראלי מבקש לכפות פרשנות "חדשה" על בסיס הדלפות וויקיליקס.

שביט מסביר שאין עתה שום יסוד לטענה בדבר המרכזיות של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לגרסתו, האמת היא שהערבים אינם מודאגים לנוכח הסבל בפלסטין. למעשה הם אף זקוקים לישראל כדי לחזק את משטריהם הרקובים. אפילו אבו-מאזן והרשות הפלסטינית מבינים שלא יוכלו לשרוד אל מול עליית איראן. זו הסיבה שהם קשרו את גורלם בשיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם ארה"ב ובעלות בריתה באזור. תגליות וויקיליקס, ממשיך שביט, מוכיחות לכולם שהטענה כי יש למצוא פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם פיתרון הבעיה האיראנית, חסרת כל בסיס. שביט וחבריו הם אלו שטיפחו במשך שנות דור את התזה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז ההתפתחויות באזור. דוגמה זו עזרה להם לקדם את הפיקציה כאילו עומדת ישראל לבדה ומבודדת נגד העולם הערבי כולו המאוחד בשנאת ישראל וברצון להכחידה.

לשמאל היה ברור מראשית הסכסוך הישראלי-ערבי שהסכסוך עצמו הינו תוצאה של סיבות עמוקות ורחבות ממנו. אפשר וצריך לנתח את סיבות ההתפתחויות באזור במונחים הבאים: התופעה המרכזית והקובעת באזור הינה המאבק של ארה"ב, שפעילה למען האינטרסים האימפריאליים שלה, לשמר את שליטתה ברזרבת הנפט שבאזור. לצורך מטרה זו ארצות-הברית מתחזקת מבנה של ארצות "ידידותיות" שיגנו על האינטרסים שלה.

אם להתייחס להתפתחויות האחרונות, אין אף פרשן שמאלי רציני שלא שם לב שהארצות הערביות המכונות "מתונות", הפכו לחוליה אינטגרלית בהכנות של ארה"ב וישראל למלחמה נגד איראן. המשטרים במצרים, ערב הסעודית ובירדן מושחתים וחסרי תמיכה עממית ממשית. קיום אלטרנטיבה להגמוניה האמריקאית – המבוססת על העוצמה הכלכלית והפוליטית של איראן, טורקיה ולבנון (וכוחות פוליטיים רבים) – מהווה סכנה מוחשית ומיידית למשטרים הבלתי אהודים הללו. התלות של המדינות "המתונות" האלה בארצות-הברית, שמה ללעג את תמיכתן המוצהרת בעניין הפלסטינים. הממסד הישראלי מנצל את גילויי וויקיליקס כדי להבהיר לדעת הקהל העולמית שאין ממש בטענה כי יש לטפל בדחיפות בשאלה הפלסטינית, שהרי אפילו אצל הערבים הנושא לא עומד על סדר היום.

נכון הדבר, הקואליציה הגזענית של ביבי והמשטר הפונדמנטליסטי של ערב הסעודית רתומים למנגנון המלחמה האמריקאי ומזמרים את אותן הזמרות: קדימה לטהרן. המטרה היא פשוטה: שינוי המשטר באיראן. הרי אין טעם בהפצצת מספר מתקנים גרעיניים שניתן לשקמם במספר חודשים. דינה של איראן הוא חורבן גמור או כיבוש.

הבשורה החדשה השנייה המתפשטת באזורנו, קובעת שאובמה חלש ומתחלש עם הזמן. העדות לכך היא בסימנים המתרבים כי ההגמוניה האמריקאית מתפוררת, וכי כל יועציו של הנשיא האמריקאי עומדים נבוכים אל מול השאלה כיצד ניתן לשנות המגמות מגמות אלו. הפרשנים הישראלים מסיקים מכך שאם אובמה מתחלש, ביבי מתחזק. לגבי הדיון על ההקפאה מסתבר שאין מי שיאבק למען העניין הפלסטיני. הילרי קלינטון אינה צריכה לבזבז את מרצה ולסיים את כתיבת המכתב שאמור היה לדון במה היא וביבי הסכימו או לא הסכימו בפגישת שבע השעות המפורסמת שלהם. בלשון החבר'ה, ביבי יכול על אובמה. מכאן רוב הישראלים משוכנעים כי הוצא העוקץ מהלחצים האמריקאים, וכי לדיפלומטיה האמריקאית נותרה רק אופציה אחת באזור: אופציה צבאית נגד איראן.

אך ה"הצלחה" הזו אינה בת-קיימא. אם ביבי מרגיש שהוא בעליה אל מול הירידה של אובמה, הוא דומה לאותו נוסע העולה במעלית בספינה שמתחילה לשקוע. כדי לשמר את השפעתם באזור, שוקלים ביבי והפטרונים האמריקאים פתיחת מלחמה חדשה – שהיא כולה מעשה של ייאוש. ישראל וארה"ב מתפתים להימור בגורלם של מיליוני בני אדם, גברים, נשים וטף. העובדה שזו מדינה יהודית אשר מובילה בעיוורון את האזור לשואה חדשה, היא עדות להשחתה מוסרית איומה – שבאה כתוצאה ממשטר שהוא יהודי בשמו, אך למעשה נעדר כל שורש בפילוסופיה של צדק. משטר הבנוי על שוביניזם, גזענות וכיבוש.

מי עומד מאחורי וויקיליקס?

הזעיר-בורגני המצוי מבטא את חוסר הביטחון של המעמד שלו על-ידי סלידה וחשדנות כלפי כל ערעור בצורך בשליטה ובסדר. הרי ברור לו שלא מתקבל על הדעת שאנשים חסרי סמכות יסתובבו תוך כדי השמעת... דברי אמת. פרופ' אבינרי זועם על כך שארה"ב אינה מסוגלת לשמור סוד, על רמת המודיעין הנמוכה האמריקאית, על דיווחים רשלניים וכדומה. אבינרי מבכה במיוחד את חוסר היכולת המשווע של אובמה להבין את האזור שלנו שבו "מדובר בתרבות פוליטית שונה מהמקובל אצלנו ובדמוקרטיות מערביות. עם כל הרצון לחיות בשלום עם שכנינו, זה לא בדיוק העולם שאנו מבקשים - או צריכים - לנסות להשתלב בו מוסרית או ערכית: לא נעים לומר זאת, אך כדאי להכיר בכך. ". אמנם מדובר בפרופ' בעל שם עולמי, אך הגזענות שבדבריו בולטת. אבינרי אינו אוהב דו-פרצופיות – אך הוא מגלה את גישתו הגזענית דווקא בשבוע שבו כל העולם לומד את הלקח של וויקיליקס לפיו כל המעצמות הן דו-פרצופיות. כלומר:כאשר תכונה זו היא הכלל ולא היוצא מן הכלל.

אבינרי מודאג מכיוון שאינו יודע מה היא בדיוק משנתו הפוליטית של אסנג', אך הוא בטוח שמשהו בה מריח רע. הוא מזהיר אותנו ש"מדובר באדם בעל מטרות ברורות - ועד היום איש לא הצליח להתחקות אחריהן" (!!). הוא שואל, "האם אנו בטוחים שאין מאחוריו שירות מודיעין של מעצמה כלשהי? מותר לפקפק בכך שהכל מעשה ידיו של זאב בודד אחד, מוכשר. כדאי יהיה לנסות להשיב על השאלה הזאת בשבועות הבאים.". אבינרי בוודאי יודע שלא קיימות יותר מדי אפשרויות. אל-קעידה עם מחשב נייד במערה? הצפון-קוריאנים הנלחמים ביניהם על השלטון? הסינים המסתירים את כוונותיהם? באמת...

אם פרופ' אבינרי היה עושה את המאמץ המינימלי לקרוא על עבודתו ועל משנתו של ג'וליאן אסנג', הוא יכול היה להיות מופתע מהעובדה שההשראה הפוליטית העיקרית של אסנג' היא הטקסטים הליברליים המוכרים. הוא מצטט כמורי הדרך שלו אנשים כמו לך ואלנסה ואלכסנדר סולז'ניצין. הוא מבהיר היטב את מניעיו:

"באופן דומה, כאשר אנו רואים את הדרך בה מדינות כארה"ב – שבעבר החזיקו מסורת גאה של חופש העיתונות -- יורדות, עלינו לשאול האם הן עדיין מחזיקות בערכים אלה ומה עלינו לעשות בעניין. מכיוון שאם אין לנו מדינות מערביות כמגדלור לערכי הנאורות, אילו מדינות נשארו להחזיק את אותם ערכים?"

כל הציטטות הן מנאום של ג'וליאן אסנג' בפורום החופש של סטוקהולם במאי 2010.

כמו שקרה יותר מפעם אחת, אנו מוצאים ליברלים מרומים ומפוכחים שמגנים על מבצרי החופש, לאחר שהבינו שמשהו לא בסדר עם מערך הכוחות ברגעים המכריעים של המלחמה הקרה. אז אנא סלחו לי על הציטוט הארוך והמרתק הזה:

"[עלינו] להבין שהברית שהייתה קיימת בין הליברלים והליברטריאנים לבין הקומפלקס התעשייתי הצבאי בהתנגדות לפגיעות הסובייטים בזכויות האדם במשך המלחמה הקרה – כבר איננה. כאשר פעם, אנשים שנלחמו על ערכי נאורות בביתם, במדינות המערביות; שנלחמו על זכויות אדם וחופש העיתונות בביתם, במדינות המערביות: ליברלים, ליברטריאנים וגם המדיה – כל אלו היו בברית טקטית עם מחרחרי מלחמה. הם היו בברית עם אנשים שהתנגדו לבריה"מ מסיבות גיאופוליטיות בלבד. התכלית של הברית הזו הייתה להרים מקל מוסרי ולהכות את בריה"מ על הפרות זכויות האדם הנוראיות ועל הצנזורה. הממשלה והצבא במערב הצטרפו לברית זו מתוך זיהוי הערך הגיאופוליטי של הברית בתור אותו מקל מוסרי אשר איתו יכו את בריה"מ על התעללותה הנוראית...

נכון ל- 1990-91 ברית מלאכותית זו, ברית זמנית זו, התפוררה – ונסגנו לרמה שונה שבה האינטרסים הטבעיים של השלטון, של סוכנות הביון ושל הצבא כרוכים יחדיו בהחנקת דיווח עיתונאי על הפרות זכויות האדם, כפי שהן מתחוללות בארצות המערביות.

מה שאנו מנסים לעשות זה לבנות תיעוד היסטורי אינטלקטואלי של כיצד הציוויליזציה שלנו פועלת למעשה. כעת, מבפנים, בכל מקום, בכל ארץ מסביב לעולם, מבפנים.

כיוון שכל ההחלטות הפרטיות והמדיניות מתבססות על הידע שלנו, האנושיות אינה אלא הידע העומד לרשותנו. אפשר לסלף ידע ולהשחית אותו במהירות הבזק. גבולות היכולת שלנו מבוססים על הידע שלנו. על כן, כדי לבחור באסטרטגיה פוליטית מסוימת עלינו לדעת את מצבנו לאשורו. אם איננו יודעים היכן אנו נמצאים, לא ניתן לדעת לאן אנו הולכים. כמו כן אי אפשר לתקן הפרות זכויות אדם אלא אם אנו יודעים שהן אכן מתרחשות...

יש סיבה שתכנון סודי הוא סודי. אם הפגיעות בזכויות חשופות יש התנגדות. מכאן שתפקידנו לאתר את הפגיעות הסודיות המתוכננות ולחשוף אותן לפני שניתן יהיה לבצען: הרי אם הן נחשפות לאחר מעשה, על ידי אלה שנפגעו מהתעללות, אזי ההתעללות כבר בוצעה ואנו איחרנו. מי ששולט בשרתים באינטרנט, שולט בתיעוד האינטלקטואלי של האנושות."

נשוב לאבינרי. פעם, הפרופ' הטוב שלנו הבין דבר בקשר לסתירות ומגבלות השלטון. אך כיום הוא לקח על עצמו להיות אפולוגטיקן לישראל. במקום להתייחס לוויקיליקס באמצעות דיון ענייני וחילוקי דעות שכלתניים, הוא מצטרף ללהקת הצבועים האורבים לדמו של ליברל ישר.

הקאדר הרעיוני של הממסד הישראלי מתנפל על המידע שהוא שאב מוויקיליקס, ומפרשו בהתאם למטרותיו האסטרטגיות של המשטר: "הערבים" (אפילו אם מדובר אך במשרתים של ארה"ב בתוכם) הם לצידנו! כעת אנחנו יכולים לטפל בפלסטין ובפלסטינים ללא התערבות מבחוץ, ולהתחיל לטפל באופן רציני באיראן.

* * *

בעת כתיבת מאמר זה, התבשרנו כולנו שג'וליאן אסנג' נעצר באנגליה. למרות שהוא התייצב מרצונו החופשי, בית המשפט סירב לשחררו בערבות. הדעה הרווחת בחוגים רחבים ביותר היא שההאשמות נגד אסנג' בעבירות מין, הן עלילה או עיוות גס. על-כל-פנים, מסתבר שמי שמבקש לפגוע בממסד – משלם על כך מחיר. לכשעצמי, אני מזדהה עם אלה התובעים את שחרורו המיידי.

יום שני, 29 בנובמבר 2010

גז ושיתוף פעולה עם הנציגים המובילים של הפשיזם הישראלי

ב-28 לחודש התקיימה אסיפה פומבית בתל-אביב תחת הכותרת "אוצרות הטבע שייכים לציבור! ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר". לפי המודעה שפורסמה בעיתונות – המשתתפים, שהם ממובילי המאבק הפרלמנטרי, כללו את ח"כ אורי אורבך (הבית הלאומי), אריה אלדד (האיחוד הלאומי), כרמל שאמה -הח"כ ששיפץ את שמו כדי להבהיר שאינו דרוזי- (הליכוד), ניצן הורוביץ (מרצ) ואת החבר דב חנין מטעם חד"ש.

אנשי שמאל, סוציאליסטים מכל המינים, וגם ליברלים רציניים – יעדיפו את האינטרס הממלכתי-ציבורי על פני האינטרס של בעלי-ההון. יש לדחות את הגישה האולטרה-שמאלנית האומרת שבישראל אין מה לבחור בין בעלות ממלכתית ובין בעלות פרטית; מכיוון שמרב המשאבים הציבוריים-ממלכתיים מופנים להוצאות דכאניות וגזעניות. הרי לא מדובר על דמוקרטיה בשוויץ – אלא מדובר ב"דמוקרטיה" בישראל, המחזיקה בשטחים והמשרתת אינטרסים זרים.

סוגיה זו מתעוררת הפעם בהקשר של המאבק הציבורי נגד שוד אוצרות הים, שדות הגז. ההון נערך להשתלטות והפקת רווחי-על, וכבר מארגן הנפקות וקומבינציות שונות ומשונות. הניסיון החיוור ביותר לפגוע בהם, כפי שנעשה בדו"ח שישינסקי, מעורר אצלם זעם קדוש – והם, הרומסים את החוק ואת הסדר בכל יום, צועקים חמס כי אסור לממשלה לשנות את עמדותיה.

מכאן יש לתמוך באותה מגמה שמבקשת לשמר את אוצרות הטבע בידי הציבור. ויש להיות מוכנים לשיתוף פעולה במאבק זה, כשהדבר מתאים.

יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שדעתי אינה נוחה מהכנס המדובר. במודעה מסופר על התארגנות "פורום פעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, תחת הסיסמא "מחזירים את ישראל לאזרחיה" – ותוך הדגשה כי מדובר "במאבק על העתיד של כולנו".

אין לדידי לפסול שיתוף פעולה מקיר-לקיר. במיוחד כשמדובר בשיתוף פעולה של פעילים מן השורה, יהיו אשר יהיו ההשקפות הפוליטיות שלהם. אלא מה? יוזמת הרב הטוב מחבקת את הימין הפאשיסטי ומכשירה אותה בעיני הציבור הרחב בתור שותפים ראויים במאבק ציבורי צודק. והרי ידוע שפאשיזם לעיתים לובש מסכה אנטי-מונופוליסטית.

יש כאן כמה בעיות. ראשית, אין זה ימים כתיקונם בארצנו. מדינת ישראל אחוזת דיבוק פאשיסטי-למחצה, אם לא גרוע מכך. הנישול משתולל בשני הצדדים של הקו הירוק. יש חגיגה של חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אפילו אם אקבל את הנוסחה הפשטנית שהעיקר באסטרטגיה האנטי-פאשיסטית הוא "מי יבודד את מי", אינני רואה כיצד הפעולה הזאת מונעת את בידוד השמאל. אחרי הכל – השמאל, אם הוא שמאל, עסוק בחשיפת הפעולה ה"פרלמנטרית" של הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. אורי אורבך, אריה אלדד וכרמל שאמה, ביחד עם אנשי ישראל ביתנו, מנהלים הסתה יום-יומית נגד האוכלוסייה הערבית ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

מבחינה אסטרטגית, הדברים אינם פשוטים. יש יתרון של ההליכה מקיר-לקיר, אבל הכל תלוי במילוי. לא נראה שהסוגיה הזאת מחייבת הליכה משותפת הדוקה, הכוללת הופעה על במה אחת ושיתוף פעולה רציף במסגרת פורום קבוע. יש משהו פגום בפער בין ההוקעה המוצדקת של הנציגים המובהקים של הפאשיזם הישראלי ובין התחבקות איתם במסגרת מסע ציבורי ומאבק ציבורי משותף. בסך-הכל, אפשר במקרה הצורך, להצביע ביחד – אבל לא יותר מזה. מדובר בחלאה פאשיסטית, שיש לחשוף את פרצופה בכל הזדמנות – ומכאן לנימוק השני.

אם זה טוב ודמוקרטי להאבק נגד גזל אוצרות הטבע של העם – אם זאת סוגייה הנוגעת לכל הציבוריות הישראלית; אזי היה נחוץ וטוב כי לפחות נציג אחד מהציבוריות הערבית המאורגנת ישתתף בכנס. הנציג של חד"ש מופיע במודעה ככזה. כלומר, הופעתו מייצגת את חד"ש – ואכן יש להניח שכך המצב. אבל אם כך, ואם היינו צריכים להתלכלך ולחלוק במה עם נציגים של הפאשיזם הישראלי (פשוטו כמשמעו), היה רצוי כי את השיקול האם להופיע או איך להשתתף בערב יערוך נציג האוכלוסייה הערבית. הרי אי אפשר לבודד את הפאשיזם, בלי שיתוף האוכלוסייה הערבית.

ממה נפשך? אם המאבק הציבורי הוא חיוני, אם מנסים לגייס את כל הציבור למאבק הצודק הזה – אז ברור ביותר שצריכים לגייס תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. אינני בטוח אם הכנופיה הלאומנית תסכים להופיע עם ח"כ ערבי של חד"ש, אבל הופעה כזאת שולחת את המסר הנכון בנסיבות אלה.

בניית השמאל מחייבת קו אנטי-פאשיסטי אמיתי ולוחמני. אפשר וצריך להלחם נגד ההון הגזלני. צריך להגן על רכוש העם. אבל אין צורך לשם כך להכשיר את השרץ, וזה שרץ של ממש.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

אובמה קבר את "מחנה התקווה", והפקיר את תומכיו הנאמנים

עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקנים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבות התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח, לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית. תמימים ליבראלים יימשכו בכתפיהם תוך קבלת דין הבוחר כאילו מדובר בהליך דמוקראטי. אך תוכן ההכרעה לפני שבוע אינו דמוקראטי כלל וכלל. הימין על גווניו הבטיח לשריין את זכויות היתר של המעמד הבינוני הגבוה על חשבון מחוסרי עבודה והמפונים מבתיהם על פיגור בתשלום המשכנתא. הקופה הציבורית הוחרמה ותנוצל רק לעידוד ההון ולהוצאות צבאיות, ותימשך ההתקפה על שרידי מדינת הרווחה. מי שהיה אמור להוביל את המאבק נטש, בשלב מוקדם ביותר, את תומכיו, והפקיר אותם לייאוש ודיסאוריינטאציה גמורה.


ארה"ב נמצאת במשבר. נחזור בהזדמנות אחרת, לעיין בשיטות האלקטוראליות המבטיחות בתנאים כאלה תוצאות לטובת ההון. נגיד רק שיש דמיון רב בשיטות ההתחברות שבין 'הון ושלטון' בכל מדינות המערב "החופשיות". אך כרגע, כשניצבת השיטה הרכושנית לפני דילמה אדירה, עלינו לבדוק את העצות השונות והמשונות הנזרקות לחלל הזירה המדינית.



עצות מתונות מאנשים מתונים


שני עיתונאים, אחד מ"הארץ" והשני מ"הוושינגטון פוסט" כתבו לאחרונה מאמרים "מאירי עיניים" על מצבו של אובמה. על המעמד של עיתון "הארץ" אין צורך להרחיב את הדיבור. הוושינגטון פוסט, בנוסף ליוקרתו בתחום העיתונות החוקרת, הוא ביטאון הליברליזם הקלאסי המקורב לשלטון. אחד הפרשנים המובילים בעיתון הוא דוד ברודר, הנחשב להוגה דעות ליבראלי מרכזי. ברודר תומך באובמה ומחפש דרך להבטיח שייבחר מחדש. ברודר מבין שאובמה איננו מסוגל להשפיע על הכלכלה שמצבה הוא תוצאה של תנודות בשווקים בלתי נשלטים. אך אל דאגה, לברודר יש תוכנית. "אובמה צריך לחתור לעימות עם איראן. רק זה יציל אותו משקיעה פוליטית. הקונגרס הרפובליקאי והציבור יתמכו בו, וההכנות למלחמה ימריצו את הכלכלה האמריקאית. ואם אובמה יבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן, העולם יהיה בטוח יותר והוא ייזכר כאחד מהנשיאים המוצלחים בהיסטוריה". (הארץ, נובמבר 6, 2010)


ה"מתון" המקומי, אלוף בן מ"הארץ" מתלהב מהאוראקל מנהר הפוטאמאק. בן מסרטט באהדה גלויה את הקווים לעסקה המתרקמת. "סיכול האיום האיראני תמורת עצמאות לפלסטינים ופירוק ההתנחלויות בגדה המערבית. איתמר תמורת נתנאז, לוינגר וקצובר תמורת אחמדינג'אד וחמנאי." (שם)


סגנון זה של שני "המתונים", מזכיר את תאוות המלחמה של הניאו שמרנים למיניהם בעת ההכנות למלחמת עיראק. פאול וולפוביץ, ניאו שמרן ששימש סגן שר הביטחון של ממשל בוש הבטיח לקראת פתיחת מלחמת עיראק ש"המלחמה תממן את עצמה". מדוע המתונים שלנו מתנבאים בימים אלה בתוכן ובסגנון שיוחסו בעבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בזירה הפוליטית האמריקאית? מדוע מתונים רואים צורך ואפילו זכות להמליץ על יציאה למלחמה עקובה מדם שעלולה לעלות במאות אלפי קורבנות? אין זה אלה משום שגם המתונים נואשים ופוחדים לרגל המשבר הכלכלי ההולך ומעמיק. אין זה אלא משום שכל החוגים, כולל הליברלים, חוששים להתעמת בעוצמה עם ההון ומסתמכים על תרופת הפלא העילאית – מלחמה תוקפנית - לריפוי חוליו של המשק.



לקחי אובמה


מנהיג שמבקש למשול מהמרכז, ייקבר במרכז.


הריאקציה התארגנה במסגרת "מסיבת התה" וירדה לרחוב. לאובמה ולדמוקרטים היו בשלב התחלתי זה די כוחות עממיים שהיו מוכנים לרדת לרחוב נגד הימין. אולם מרוב "איסטניזם" הפקיר אובמה את הרחוב לימין.


אובמה הפר ברגל גסה התחייבות לסגור את בית הסוהר בגוואנטנמו הידוע לשמצה. בכך הפגין לכל העולם שהוא 'לחיץ'. כמו כן, נטש מיד את ההתחייבות לקדם חקיקה להקל על התארגנות של איגודים מקצועיים.


אובמה רץ להציל את הבנקים והתאגידים. אלה השתמשו בחלק ניכר מהסובסידיות שהעניק לממן את קרן הבחירות של יריביו בנפש. ככל שביקש את חסדיהם של אדירי ההון, האשימו אותו במדיניות נגד המסחר והעסקים (ANTI-BUSINESS.)


החוגים סביבו "חגגו" על חשבון השמאל והאשימו את הכוחות הנאמנים ביותר של המחנה של אובמה ב"שמאלנות" ובהעדר תפישות מעשיות.


אובמה השפיע מחמאות ושבחים על אנשי הצוות האינטימי שלו כאשר הם נטשו (כמו עכברים) את ספינתו הטובעת ימים ספורים לפני הבחירות.


המאבק על שינוי אינו יכול להתבסס על נאומים יפים או על אישיות מושכת. שינוי יתכן רק על בסיס של תנועה המונית עצמאית ולוחמת. אין קיצורי דרך.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

ארבע מאות אלף נימוקים להאמין באימפריאליזם

תשאל כל ליברל והוא יסביר לך שאין דבר כזה אימפריאליזם. הוא יסביר לך שאולי היה דבר כזה בעבר, אך כיום הקטגוריה מיושנת ואנאכרוניסטית. לליברלים נראה שהם יכולים לסיים כל ויכוח פוליטי על ידי הצבעה על ארה"ב כ"בית האמיצים וארץ החופש".

אלו המעמיקים בפוליטיקה העולמית יודעים שהנושא מורכב יותר. אינני יכול להאריך בדברי, אך יש צורך להציג שוב ושוב את העמדה הקובעת שיש אימפריאליזם, שהוא חי וקיים וכי אין להבין את הדינמיקה העכשווית ללא הזדקקות לקטגוריה זו ולמשמעויותיה.

בוויכוח ישן וקצת נדוש הזה נוספו לי 390,000 נימוקים חדשים, שהגיעו לנו דרך וויקי-ליקס. רדיקלים, ובתוכם מרקסיסטים, תמיד הסבירו שהזכויות הדמוקרטיות שהצטברו במערב אינן תוצאה של המשטר אלא של ניצול שאר העולם. הטיעון שלנו ברור: אנגליה יכלה לפתח זכויות אדם וחופש יחסי כתוצאה מצבירה של עושר ועוצמה שנלקחו מתת יבשת שלמה ששמה הודו; תהליך שנמשך במשך מאות שנים. וזו רק דוגמה אחת מתוך אלפים.


במה עדיף בוש על סדאם חוסיין?

יהיה קשה לליברלים, אך הם ייאלצו לשאול את עצמם במה בוש היה יותר טוב לעם העיראקי מסדאם חוסיין. בוש יצא לעיראק, תוך ניצול עליונות צבאית-טכנולוגית, כדי לחזק את השליטה על מקורות הנפט. ארה"ב נשארה "דמוקרטית" ונשמרו בה, לפי שעה, זכויות "נורמאליות". לפי הדימוי המקובל, בארה"ב הנך רשאי לעמוד בכיכר העיר ולהשמיץ את ההנהגה. אך הצד השני הוא: הזוועות שנחשפו בוויקי-ליקס.

הגהנום הזה הוא תוצאה של פעולת ארה"ב. נכון שרוב הזוועות בוצעו על ידי לוחמי הזרם השיעי בעיראק. האמריקאים, כידוע, לא אוהבים ללכלך את הידיים שלהם. הם בעיקר כתבו דוחות על האירועים האלימים. לתושייה של האמריקאים, שהעבירו את מתקני העינויים שלהם לכל מיני "חורים" בעולם, יש אפילו מילה מיוחדת – rendition. בעיראק ארגנו האמריקאים כחצי מליון RENDITIONS.


כולנו ביחד נגד הטרור


הליברלים שלנו מצטיינים גם כן בשנאת האסלאם הרדיקלי. הם יכולים לפתור את כל הקשיים בניתוח הדברים המורכבים ובצורך של פרשנות הגיונית על ידי התקפות על הטרור – אל קעידה – איראן ואחמדינג'ד – חיזבאללה – חמאס. הדברים הרי פשוטים: ארצות החופש נמצאות במאבק איתנים נגד השרץ הזה, ואנו הליברלים, אחרי הכול וככלות הכול, נגד ... הטרור.

מאחר שהחברים הליברלים שלנו אוהבים במיוחד לסלף את עמדתנו לגבי האסלאם הרדיקלי, רצוי שנבהיר דברים מחדש. המרכיב העיקרי בתופעות אלו הוא תגובה נגד שלטון זר שהגיע לארצותיהם למטרות שוד וכיבוש. קביעה זו אין בה שום הצדקה של תכונה זו או אחרת של המשטרים האסלאמיים. אנחנו פשוט קובעים שחשוב להבין את הגורמים ההיסטוריים שחוללו תהליכים שחזקו את האסלאם הרדיקלי ובני בריתו ולחזור ולהדגיש את התפקיד של ... האימפריאליזם (הנה המילה המסוכנת הזו עוד פעם) כגורם בהתהוותם. הטיעון החשוב השני של השמאל הוא שלא מדובר במאסה אחת שחורה וריאקציונית ולא מדובר בגוף מונוליתי בעל עמדה אחידה לגבי כל הסוגיות. יש בפוליטיקה האסלאמית, כמו בכל פוליטיקה, ימין, שמאל ומרכז. יש ריאליסטים והרפתקנים, קנאים ובעלי שכל ישר. מאוד חשוב אופן ההתייחסות לתופעה הזו. מי שמחפש תירוצים למלחמה וכיבוש מחדש של הארצות האלו, יוכל למצוא אותם.

האם אפשר להאשים אותנו בפייסנות כלפי העולם האסלאמי בשעה שאנחנו אומרים שמדיניות נבונה ושקולה תעודד תהליכים של הידברות ופשרה? האם אפשר לפתור את הבעיה על ידי איומים והפעלת נשק כפי שעשו ג'ורג' בוש וחבר מרעיו בעיראק?

יש ללמוד את הלקח של עיראק שוב ושוב בשעה שהמנהיגים "הדמוקראטיים" מתכננים מהדורה נוספת, מסוכנת יותר באיראן.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בין חיפה ורמאללה


הערה:
האם יש טעם בניהול ויכוח רעיוני-פוליטי עם עמדות חד"ש, דווקא בימים אלו כשכולנו מצווים להתאמץ ולטפח שיתוף פעולה ואחדות?
אני מודה שהדיון סביב נושא האימפריליזם באזור שלנו כמעט שנעלם בחוגים הרחבים שוחרי השלום.
אך מה לעשות, עבור השמאל הישראלי האחדות הרעיונית עם המאבק להגדרה העצמית של העם הפלסטיני הוא עניין של "לחיות או לחדול". ועל כן, הערכת תפקידו של מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית, הדבקים בקו פרו-אמריקאי, חייבת לעמוד על סדר היום. כל מי שעוקב אחרי המערכות הפוליטיות של הפלסטינים שם לב לירידה מתמדת ביוקרת הרשות בגין מדיניותה.
משום מה, הנהגת חד"ש מסרבת להכיר בכישלון הרשות ובהופעת כוחות חדשים בשמאל בקרב הפלסטינים.



היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.
אך עניין זה, הראוי להתייחסות כשלעצמו, אינו בעל חשיבות מכרעת בשלב הנוכחי של המו"מ הכושל בין הרשות ובין ישראל. אם להתייחס לשאלות המכריעות, רצוי להזכיר שחד"ש קיבלה בראשית ספטמבר עמדה שלילית לגבי עצם המשך המו"מ, תוך כדי הקביעה שאינו יכול להוביל לפתרון של שלום צודק.

השתלבות במדיניות ארה"ב באזור

ההיגיון מחייב, שאם כבר נפגשים עם הנהגת הרשות תשמיע חד"ש ביקורת על מדיניות מחמוד עבאס, שדבק בקו של השתלבות מוחלטת במדיניות של וושינגטון, תוך כדי הפניית עורף לאלטרנטיבות אחרות.
האמריקאים ניצלו את חולשת הרשות והכניסו את "הארצות הערביות המתונות" כגורם במו"מ כדי להחליש את עצמאות הפלסטינים ואת וחופש התמרון שלהם. הסיפור של "התייעצויות" עם מדינות ערב וקבלת אישורן לכל מהלך החליש את הפלסטינים. מנהיג מצרים, חוסני מובארק, שהפגין שוב ושוב את קרבתו הנפשית לנתניהו, נחשב כביכול שותף אסטרטגי של הרשות. בה בעת לא התביישו נציגים של מצרים להצהיר שאין הפלסטינים צריכים לעשות "עניין" מהמשך הבנייה!
רצוי להזכיר שהפגישה של חד"ש עם עבאס התקיימה בתקופת של חודש ההארכה שניתן על מנת להציל את השיחות שדרשו האמריקאים. כלומר המו"מ נמשך באופן רשמי. האם חד"ש הזהירה נגד חזרה למלכודת של נתניהו ושל אובמה? נשאלת השאלה: מדוע המשלחת של חד"ש לא הצהירה על עמדות חד"ש, למה לא מסרה את הביקורת הנוקבת שלה לגבי מהלכי הרשות?
הרי עבאס הוביל את הרשות לתוך המחנה האמריקאי גם בנושאים האזוריים. מסתבר שה"התייעצויות" עם הארצות הערביות אינן אלא התייעצויות עם "המדינות המתונות", קרי המדינות שנערכות לצד ארה"ב לקראת התנגשות אפשרית עם איראן. נוסף על כך, מדיניות פרו-אמריקאית זו מסכלת כל סיכוי להתגבר על הפילוג בעם הפלסטיני.
ביטוי אומלל נוסף למדיניות כושלת זו והוא הקמתם של "גדודי דייטון". מסתבר שכ-8,000 חיילים פלסטינים הוכשרו הכשרה אידאולוגית וצבאית במסגרת מיוחדת בפיקודו של הגנרל האמריקאי, דייטון. כוח משטרתי-צבאי זה נמצא בפיקודו הישיר של סלאם פיאד בכבודו ובעצמו. פיאד, המכהן כראש הממשלה, הוא בעל סגנון מלוטש וכישרון טכנוקרטי. אבל חשוב יותר ממעלותיו, יש לקבוע שהוא הנציג של הממסד האסטרטגי של ארה"ב. מסתבר שזה גם מקור כוחו והשפעתו ברשות.

פוטו-אופ?

בראשית ספטמבר קבעו מנהיגי חד"ש בהחלטה רשמית ופומבית שמדיניות הרשות היא שגויה ומחלישה את הפלסטינים. אך באמצע אוקטובר אותם מנהיגים מתייצבים אצל מחמוד עבאס ושומעים ממנו את גרסתו על מהלך המו"מ. כמובן שגרסתו של עבאס משבחת את מדיניותו. תוכן השבחים נמסר גם בהודעה הרשמית מטעם המשלחת של חד"ש. אין אף מילה של ביקורת של חד"ש בהודעת הסיכום של ביקור משלחת חד"ש. הביקורת של חד"ש נעלמה בדרך לרמאללה. פעם היו מנהיגי חד"ש מנמקים את סירובם לבקר את המדיניות הפרו-אמריקאית של הרשות בכך ש"לא נעים לבקר את הרשות בישראל". אך כעבור זמן התהפכו היוצרות. חד"ש ביקרה את הרשות באופן גלוי בישראל אך לא מסרה את עמדתה שלה לעבאס כשהייתה לחברי חד"ש הזדמנות לעשות כך. האם טועים אלה הסבורים שתפקידה של חד"ש לבקר גילויים של כניעה להגמוניה האמריקאית באזור, בכל מקום ובכל שעה?


יום שני, 13 בספטמבר 2010

הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל שולל את חרם אנשי התיאטרון הישראלים על אריאל


כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ- 60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא שבשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האומן כפוף למעשה להנהלה העסקית-מסחרית של התיאטרון והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמיד את האמן בקרי עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.
אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים.
האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין שתנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית
זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי מתאים במאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל
אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל. אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב זה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש בפני עצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.
דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.



PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין לאומיים
איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.
והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי ... ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה ... בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה ... יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית...".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"
עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני
כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון (ראו כאן). המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.
ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"
PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום
PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, קיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה של קשיי האופוזיציה השמאלית בשני העמים.