משולחנו של ראובן קמינר

אבו מאזן מקווה

2012-01-12T10:20:00.000+02:00

לפני שבוע נפגשו הישראלים והפלסטינים בעמאן על פי הזמנתו האדיבה של הוד מלכותו ובחסות הקוורטט. ההצגה הסאטירית המוזרה הזו הוצדקה כמעשה נימוס כלפי מלך ירדן עבדאללה. המלך ביקש מהפלסטינים לקפוץ אליו לביקור כדי להגיד שלום מכיוון, או למרות, שטוני בלייר, הידיד הדגול של העם הפלסטיני, יהיה נוכח. בנוסף, כמעט במקרה, יתארח אצל המלך באותה שעה נציגו של ביבי לעניין הפלסטינים, העו"ד מלכו. מי יכול לסרב לתת כבוד למלך?

בעמאן, הפרסה הסתיימה בחיוכים ציניים. אין פריצת דרך. עוד תרגיל חסר תועלת. אך קרה דבר מוזר, ואולי לא כל כך מוזר, הדיפלומטיה המערבית ושופרות התעמולה שלה התמוגגו מחידוש השיחות בין ישראל ובין הפלסטינים. לא יכולת שלא לחשוד שישראל, הקוורטט והמלך הנחמד ביקשו להניח, ואכן הניחו, מלכודת לפלסטינים.

וראה זה פלא, בשבוע הבא תתקיים פגישה נוספת כחלק מחידוש השיחות עם הפלסטינים. שוב, ללא קשר לתוצאות הפגישה בשבוע הבא, שומעים אנו כי "שיחות גישוש" אמורות להתנהל במשך כל החודש הקרוב. סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" דיווח (4.1.12) כי "אבו מאזן מקווה שהפגישות יכולות להחיות את שיחות השלום."

הרי ידוע שאפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אך במקרה זה נראה שהמרומים היחידים הם אבו מאזן ואנשיו. שוב מדובר בהצגה עלובה. ישראל ובעל בריתה מצהירים בריש גלי על כך שהפלסטינים חזרו לשיחות. ההנהגה הפלסטינית תצא נפסדת מניסיון אומלל לבלבל את הציבור בכללו, ובתוכו את אנשיה שלה. ההנהגה נראית כרגיל מבולבלת ובלתי יעילה. יש לקוות שחולשותיה מסתכמות רק בזה ואינן מבשרות על וויתורים חד-צדדים נוספים.

רחמו על הגנרלים האומללים

על הגנרלים נכפה ממש להביא את מוברק למשפט. לא הייתה דרך אחרת להימלט מזעם ההמונים במצרים. אין זה מקרה שהגנרלים בפיקוד העליון, לשמע דרישת התביעה להטיל עונש מוות על מוברק, חשים כאילו מתהדק החבל המונח על צוואריהם. הרי רק לפני כחודש, היו אחראים למתן פקודות להרוג עשרות מפגינים אזרחים ופציעתם של מאות נוספים. הפקודות היו זהות לאלה שניתנו על ידי מנהיגם ועמיתם לשעבר, חוסני מוברק. אותו פשע, אותם פשעים, אותם פושעים.

די ברור שאנו עומדים לפני כינון פרלמנט חדש שבמרכזו האחים המוסלמים. ייווצר מצב בלתי אפשרי. הצבא אינו מתכוון לוותר בקלות על שליטתו במצרים. אך הם זקוקים, כפוליסת ביטוח, לגורם מרכזי שיוכל להעניק להם חנינה. האחים ערים לגמרי למצוקותיו של הצבא. בתוך שורות האחים המוסלמים נפלו לא מעט קורבנות במשך הלילה הארוך של שלטון מוברק. נצטרך לחכות כדי לראות באם האחים יתעלמו מהדם הנשפך של קורבנותיהם כדי לסגור עסקה מלוכלכת עם הגנרלים.

תת כיסוי של חדשות בלתי נעימות

מוות והרס מרחפים עדיין ברחובות טריפולי. הקבוצות המזוינות שמהן הורכב צבא המורדים בלוב לא התפרקו ואין סימן שהן על סף צעד כזה.

בנובמבר היו התנגשויות מזוינות בבית חולים בעיר. החודש, מאות לוחמים מפגינים לקבל את המשכורת שלהם. לפני מספר ימים היו ארבע הרוגים ופצועים רבים בהתנגשות בן קבוצות ממיסרתא וטריפולי בניסיון להשתלט על בניין מסוים בטריפולי. היחידות החמושות אינן ממהרות להתפרק ונראה שהן מחכות לחלוקת כספים ממשית כאשר יופשרו 100 מיליון דולר בקרוב. יש יסוד לחשוש שגם בלוב יצטרך העם לעבור "ויה דלה רוזה" אחרי שניצל בידי המערב. ראה קישור.

דיון בין חברים

אין לשמאל הרבה אישים עקביים, מוכשרים ובהירי מחשבה כמו חיים ברעם. אך חוששני שהעיתונאי הלוחם נכנע הפעם לייאוש. לא מזמן יצא לי להתייחס לאותה סוגיה של "שתי מדינות" וראיתי לנכון להודות בפומבי שאינני תומך בסיסמה של "שתי מדינות" שהפכה לצערי לכלי ריק, לדבר בעלמא.

אך, נראה לי שחיים ברעם איננו מוכן להודות באמת הקשה המזדקרת מדברי הניתוח שלו עצמו. כל הקשיים הניצבים בפני פתרון של "שתי מדינות" קיימים, באותה מידה, בפני המאבק על מדינה דמוקרטית אחת. אותם הקשיים קיימים בתוכן, אם כי בצורה שונה, אם וכאשר תקום מדינה אחת. כלוחם ותיק לשלום ולשוויון חיים ברעם מוכן להפשיל שרוולים ולהיערך בכל המרץ למאמץ אינטלקטואלי ונפשי מחודש כדי לפתוח במערכה חדשה – הפעם על פתרון של "מדינה אחת".

אך אם יבדוק את הדברים לעומק, סבורני שחיים יגיע למסקנה שאין בשלב זה ובנסיבות המדיניות הקיימות הבדל ממשי בין שתי האופציות. שתיהן, "מדינה אחת" או "שתי מדינות", אינן עומדות על הפרק. פתרון לסכסוך "שלנו" אינו עומד על האג'נדה האזורית המתמודדת עם בעיות חברתיות ולאומיות קיומיות.

שליטי ישראל בהישענם על הממסד הרעוע של ארה"ב "הצליחו" ליצור מצב שבו אין, לעתיד הנראה לעין, פרטנר ישראלי לשלום. בתנאים אלה, כל הנוסחאות של פתרון שלום לסכסוך הן חלולות, פשוט ריקות מתוכן. בינתיים יש ויש מה לעשות ומה לאמור על תפקיד ישראל באזור ועל ניסיון שליטיה לפורר ולפזר את העם הערבי הפלסטיני. לא נישאר, חס ושלום, ללא עבודה.

סקירה מזרח-תיכונית

2011-12-28T10:18:00.000+02:00

שלב חדש במשבר הסורי

לפני כחודש מסר אהוד ברק, שר הביטחון, מידע חשוב לאומה ולעולם כולו. ברק קבע באופן מוחלט ביהירותו הידועה, שאסד ייפול תוך שבועות. הוא לא נתן הסבר כיצד הוא יודע זאת. על כל פנים, המידע "המוסמך" של ברק הדריך במידה רבה את הפרשנות הישראלית הממסדית. ההשפעה של ברק הורגשה היטב בסקופ של העיתונות הישראלית מלפני שבוע שקבע שאסד נופל וכי עשרת אלפים חיילים ערקו משורות הצבא הסורי.

בימים אלה נכנס המשבר הסורי לשלב חדש. הממשל הסורי – שנושא באחריות כבדה לפרוץ ההתקוממות – גילה תבונה והסכים לקבלת משקיפים מטעם הליגה הערבית. מדובר בעסקה מאוד מורכבת ונתונה ללחצים מצד הרוצים בכישלונה. על כל פנים, האופוזיציה הסורית העיקרית – זו המגובה על ידי ארה"ב, יצאה נגד בואם של המשקיפים בשצף קצף. האופוזיציה הפרו-אמריקאית רואה בקבלת המשקיפים תחליף בלתי קביל לדרישתה להתערבות מבחוץ – מכל מקור ומכל צורה. בין היתר האופוזיציה חותרת להקים, בשיתוף פעולה עם הממשל הטורקי, איזור "משוחרר" שיהפוך לבסיס צבאי להמשך המרד.

בנוסף על כן, הנראטיב שטופח על ידי המערב בהשראת המורדים נתקל בקשיים גדולים. התיאור כאילו במרכז האירועים הפגנות אזרחים בלתי אלימות נמוג. במקומו ברור שמתפתחת בסוריה מלחמת אזרחים נגד המשטר בגיבוי כוחות זרים. יש לשער ששני הפיצוצים הרצחניים בדמשק השבוע שייכים לתסריט החדש. הטענה של האופוזיציה שאסד אשם מעוררת גיחוך. אולי לשם כך הוסיף הדובר שאם אסד לא עשה זאת, הוא בוודאי אשם בכך שהדבר התאפשר תחת שלטונו...

ביוזמות התיווך המסתמנות, רואים שוחרי השלום סיכויים להביא קץ לשפיכות הדמים ולחסום את הדרך למלחמת אזרחים זוועתית. בהקשר המדיני הדיפלומטי, ראויה לציון יוזמתן של רוסיה ומדינות אחרות באו"ם להפגת המתיחות בסוריה ובאזור. הפעם, שלא כבמקרה הלובי, השתחררו יריביה של ארה"ב מהגררות פאסיבית אחרי ארה"ב.

מובנת הדרישה הצודקת שהמשטר הסורי ישלם על מעשיו, אך עוד יותר חשוב למנוע מלחמת אזרחים ממושכת שעלולה, לדעת מומחים, להצית תבערה איומה שעשויה אף לסבך ארצות נוספות. מכאן שהסכם על בסיס מו"מ הוא הפיתרון הרצוי ביותר.

מצרים: מובארק הלך, הדיקטטורה הצבאית נשארת

אנחנו חייבים, בינתיים, לדחות את הניתוח המסכם לגבי תוצאות הבחירות. אך לפי שעה, מחזק הצבא המצרי את אחיזתו בשלטון תוך כדי גל של דיכוי ברוטאלי נגד המוחים בכיכר תחריר. אנו שוב עדים לרצח ולפציעה של מאות מפגינים. הדיקטטורה משתוללת ושרת החוץ של ארה"ב, הילארי קלינטון, לא התביישה להשיא עצה חדשה בקריאתה לשני הצדדים לגלות איפוק. יפה מאוד. הרוצחים והנרצחים מתבקשים שווה בשווה לגלות איפוק. הרי טנטאווי, כמו מובארק, מוכר כעושה דברה של האימפריה. אחרי כל מה שהיה במצרים הצבא אינו מתבייש לפקד על חייליו לפתוח באש חיה על אזרחי מצרים. הרוצחים יודעים שעמדת ארה"ב היא צבועה. ברור שלמפקדה הצבאית יש פוליסת ביטוח אמריקאית. לא יביאו את הגנרלים למשפט בהאג, לא ידרשו מושב מיוחד של מועצת הביטחון ולא יאיימו בהחזרת השגריר. ארה"ב מעניקה לצבא המצרי רישיון מחודש לרצח.

תימן: מחלצים את סלאח

הידיעות האחרונות המתפרסמות לגבי תימן מתרכזות במאמצים של איגוד ארצות המפרץ (למעשה ערב הסעודית) לחלץ את הרוצח סאלח משלטונו האישי, מבלי לזעזע את השלטון. מדובר בתהליך איטי משתי סיבות: קודם כל, מילוט סלאח מוכרח להיות מתואם איתו ולהתנהל בלי שום רמז של האשמה נגדו בגין פשעי מלחמה שנמשכו חודשים רבים. הוא יוצא, אך לא כמפסיד. הסיבה השנייה מסבירה את הכול, הצבא ועמדות כוח אחרות נשארים בידיים הנאמנות של בני משפחתו של סלאח.

בינתיים הסבל של העם בתימן שבו אין כמעט דנים בארץ ובמערב, מחריד ביותר. אפילו לפני פרק התוהו ובוהו שפקד את תימן בשנת 2011, 58% מהילדים סבלו מתת-תזונה שגררה פגיעה ופיגור בהתפתחותם. המצב אינו שונה ממצב הילדים בארץ הגרועה ביותר עבורם, היא אפגניסטן. סלאח שולט 33 שנים בארץ ששיעור התת-תזונה בה הוא השלישי בעולם. הרעב פוקד שליש מהאוכלוסייה, למעלה מ-7 מיליון איש.

הרי באופן גיאו-פוליטי תימן היא ארץ נשלטת על ידי ערב הסעודית ומדינות המפרץ שכידוע לא חסר להן דבר. מן המפורסמות שיש להן משאבים אדירים לשם הזרמת נשק ותחמושת לבעלי הברית שלהן ושל ארה"ב. סאלח עצמו נהנה מכל הדרוש לו כדי לנהל טבח בבני עמו. הקורא מתבקש להשוות את יחס ארה"ב ובעלי בריתה בין הנעשה בסוריה ובין הנעשה בתימן, כך יתחיל להבין את הדברים לאשרם.

ערב הסעודית: אבן הפינה של האסטרטגיה האמריקאית

"שוחרי הדמוקרטיה" יכולים להיות שקטים כתוצאה מכך שישנם שני שיאני חופש ודמוקרטיה באזור כמו ישראל וערב הסעודית. אך קשרים ישרים וגלויים בין ישראל ובין הממשלות הערביות לשם דיכוי עמן "מריחים לא טוב". לכן עיקרי המדיניות האמריקאית מתבצעים על ידי הסעודים ובאמצעותם. יש הסבר לכך שערב הסעודית לא חזתה התקוממויות עממיות בסדר גודל של אלו שהיו בארצות הערביות האחרות. הסעודים פשוט מענים ורוצחים את כוחות האופוזיציה לפני שהם יכולים להתארגן. גם במצב כזה הסעודים מחוקקים חוקים "אנטי-טרוריסטים" חדשים.

ידוע שצעדי הדיכוי מופנים ברובם לאזורי השיע, אך ברור שכל האזרחים מופקרים לחסדי המונרכיה. לפני מספר ימים נודע שאישה הוצאה להורג בגין היותה "מכשפה". הילארי קלינטון וסוזן רייס, ה"פמיניסטיות" של משרד החוץ האמריקאי, לא דרשו הסבר מהמלך ולא הציעו להביא את הרוצחים של אישה אומללה זו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעים.

והעיקר, שכחתי. שכחתי לציין שערב הסעודית היא היצאנית הגדולה ביותר של נפט בעולם כולו.

בחריין: דיכוי בצל בסיס הצי האמריקאי

ההפגנות של האופוזיציה נגד השלטון ממשיכות לסירוגין. המלך מנסה לתמרן אך מסרב לקיים משא ומתן עם גורמי האופוזיציה העיקריים. הממשל נאלץ לאשר דין וחשבון מקיף על אירועי האביב השנה ובו תיאור מקיף של פעולות דיכוי רצחניות. אך הסתבר שדו"ח זה אינו אלא תמרון לספק את הדרישה של המערב לגילוי גמישות מצד השלטון.

אין צורך להשחית מילים על החשיבות האסטרטגית של בחריין שבה בסיס ענק של הצי האמריקאי.

בינתיים נמקים בבתי הסוהר עשרות רופאים ואחיות שנידונו למאסר ממושך במשפטים מבוימים על כך שהושיטו עזרה רפואית מצילת חיים בזמן ההפגנות באביב ובקיץ. הצוותים הרפואיים הואשמו ב"גניבת תרופות" והפיכת בית החולים לבסיס צבאי. רופאים בכירים נידונו למאסר של עד 15 שנה. מחאה בינלאומית של ארגוני זכויות האדם לא הועילה למנוע את המשפטים שהתנהלו בבית דין צבאי.

תהליך הדיכוי הוא ביטוי ברור של ניסיון המיעוט הסוני השולט באי למנוע זכויות דמוקרטיות מהרוב השיעי. ההאשמה נגד השיעים ברורה בתכלית – הם סוכנים של האיראנים. הרי ידוע לכל – כל אלה המתמרדים נגד הסעודים ובעלי בריתם עושים זאת כיוון שהם סוכנים זרים. לא שכחנו שאחת מהפגיעות החמורות ביותר בחוק ובנורמות הבינלאומיות התחוללה בבחריין הקיץ כאשר המלך הזמין חיל מצב סעודי לאי כדי לדכא את האופוזיציה. חיל המצב נשאר שם בינתיים.

עיראק מתנתקת מהתלות

למה בעצם יצאו האמריקאים מעיראק? הם יצאו מעיראק כיוון שהממשלה העיראקית לא שעתה להפצרותיהם לאפשר את המשך השהיה של חיל מצב אסטרטגי. לא נחזור כאן שוב על הסטטיסטיקה המחרידה המציגה את התוצאות של כמעט תשע שנות מלחמה. מספיק לקבוע שאוי לה לארץ שארה"ב רוצה להצילה בעבור העולם החופשי. האם אפשר להתעלם מכך שארה"ב פלשה לעיראק כדי להציל את האנושות הנאורה מנשק להשמדה המונית? וכיצד נתעלם מכך שאותה מעצמה שפלשה לעיראק וכבשה אותה לתשע שנים, מגבירה את המתח בימים אלה לקראת פלישה אפשרית לארץ מזרח-תיכונית נוספת, היא איראן. וכל זה לשם מה? למנוע מהאיראנים נשק להשמדה המונית שאיש לא קבע שהוא בנמצא אצלם.

הכוחות הסונים הפרו-אמריקאים בעיראק משתוללים כדי להזהיר את הממשלה העיראקית שבל תגלה עצמאות יתר. נכון שהממשלה העיראקית חייבת להתנהל בזהירות כיוון שעיראק קשורה לארה"ב במערכת הסכמים כלכליים ופוליטיים ענפה. אך הרצון הפוליטי החד-משמעי של הממשלה ושל הציבור העיראקי ברור. הם דחו את המשך התלות בארה"ב והם מבקשים כמידת יכולתם כיום למנוע את ההרפתקה האמריקאית-ישראלית המתקרבת נגד איראן.

אביב העמים במזרח התיכון נמשך

משברים בינלאומיים מצטיינים במורכבותם. בנסיבות כאלה אפשר לדבר על הישגים וכישלונות של האימפריה ושל החזית הרחבה של אלו הנערכים נגדה. מה שברור באופן חד-משמעי הוא שהיציבות פגה מהאזור וכי מאבקים ותמורות אדירים מתחוללים מידי יום ביומו.

יש להעריך שהכוח המניע במכלול האירועים מעוגן בנסיגה רצינית בכוחם של האימפריה האמריקאית ובעלי בריתה. אך תהיה זו טעות להניח שמדובר בתהליך חד מימדי. לארה"ב ובעלי בריתה היו הצלחות (לדוגמא, הפלת משטר קדאפי בלוב). ברור גם שהיא נחלה כישלון היסטורי צורב בעיראק שממנו גורשה למעשה אחרי שביקשה לתפוס פוזה של מצילה ומושיעה.

ישראל שותפה לארה"ב ולכל אלה שביקשו לטפח ולהנציח את הסטטוס קוו באזור. סטטוס קוו זה איפשר את ניצול המשאבים והכפפת העמים הערבים לשלטונות עושי דברם של אויבי הקידמה באזור. אין להצטער שסטטוס קוו זה הולך ומתפורר ויש סיבה לקוות להצלחות לכוחות העצמאות והדמוקרטיה האמיתית.

שתים-עשרה תזות והערות אחדות על המצב במזרח התיכון

2011-12-14T12:15:00.000+02:00

מוקדם עדיין לסכם את האירועים הסוערים באזור. כיוון שכך והודות למגבלות של זמן, בחרתי להעביר את מחשבותיי בצורה בלתי שגרתית. ראיתי לנכון להתנסח בצורה של מספר תזות החשבות בעיניי. כמו כן, הוספתי כמה הערות מרכזיות. התזות אמורות לשקף את האירועים במימד ההיסטורי וההערות הן יותר בבחינת התייחסות להיבטים חולפים.

תזה 1:

למרות שהאמת האקסיומטית הבאה היא ברורה, או לפחות צריכה להיות ברורה, חובה להתייחס אל המזרח התיכון ואל המדינות הערביות כחלקים הכפופים למערכת מובנית היטב הנשלטת על ידי ארה"ב ובעלות בריתה. (קראו את מאמרו של נעם חומסקי בנושא)

הערה: לכאורה, מדובר על הערה מיותרת, אך ניתוחים רבים על האזור הנעשים על ידי גורמי שמאל מסוימים, מתעלמים בעקשנות מאמת עובדתית זו – החיונית להבנת האירועים השוטפים וההתפתחויות.

תזה 2:

המטרות העיקריות של שליטת ארה"ב הן: רווחים ושליטה במשאבי האזור, בעיקר נפט וגז; ושמירת עליונותה הצבאית והאסטרטגית. מטרות אלו מובטחות על ידי סדרה מקיפה של הסכמים, חוזים ואמנות עם הממשלות באזור, שהן עצמאיות באופן רשמי, אך משועבדות למעשה.

תזה 3:

הסכמים אלה מבטיחים רווחים עצומים הנובעים מהמציאות של חילופים לא-שוויוניים. חלק חיוני של הרווחים מוקדש לביסוס בשלטון של חוגים פיאודליים, דתיים או צבאיים. כך מובטח סטאטוס קוו הרצוי לשלטון זר ולריאקציה מקומית.

תזה 4:

בערב האביב הערבי (פברואר 2011), גורמי המפתח המשפיעים על שלטון ארה"ב היו: העמקת החולשה היחסית של כלכלת ארה"ב והמשבר הבינלאומי של השיטה הקפיטליסטית; התעצמות הקואליציה של מדינות וגורמים המתנגדים לשלטון זר: איראן, סוריה, שלטון החמאס ברצועת עזה והחזבאללה בלבנון; עצמאות יחסית של טורקיה כלפי מדיניות ארה"ב; וכישלונה היחסי של מלחמת ארה"ב בעיראק והכנות לעזיבת חיל המצב האמריקאי.

תזה 5:

ההצלחה הגדולה הראשונה של האביב הערבי הייתה ערעור שלטונו של הנשיא חוסני מובארק במצרים, שיחד עם ישראל וערב הסעודית שימשו כמערך הסוכנים העיקרי של שליטה אסטרטגית, שליטה צבאית ורודנית נגד ההמונים הערביים.

תזה 6:

האביב הערבי היה האות לעליה הספונטנית וחסרת התקדים של ההמונים הערבים למרד נגד הסטאטוס קוו. הזעם הצודק הופנה אל המנהיגות המכהנת של כל מדינות ערב. אף על פי כן, חייב מרד ספונטני במהלך התפתחותו להגדיר ולפרט את עקרונותיו ואת יעדיו – וכיצד הוא משתלב בחזיתות ובקואליציות עם שותפים אפשריים.

תזה 7:

יש לתמוך באופן החלטי במרד הספונטני של ההמונים, אבל צריך להבדיל בין גישה זו העקרונית ובין סוג של "רומנטיקה מהפכנית". רומנטיקה כזו מתעלמת מיכולת כוחות פוליטיים קיימים לצרף אליהם תנועות המוניות, כשאלה אינן מסוגלות או מסרבות להגדיר מטרות ברורות משלהן.

הערה: לא מזמן, בראשית המשבר בלוב, זיהו פרשנים שמאליים לא מעטים השפעה שמאלית ואפילו הגמוניה שמאלית בקרב הלוחמים נגד קדאפי. מציאות מדומה זו הייתה עילה לתמיכה במורדים ואף להצדקת התערבות זרה לימינם. למרבה הצער התברר שתפיסה זו לא הייתה יותר ממשאלת לב.

תזה 8:

האנטי-אימפריאליזם הוא נושא למחלוקת חריפה בשמאל. יש כאלה הטוענים שהגדרת משטרים דכאניים כמשטרים אנטי-אימפריאליסטים היא בלתי מוסרית. גישה מוסרנית זו מתעלמת מהמציאות. האופי האנטי-אימפריאליסטי של משטרים אלו אינו שאלה תיאורטית בעיקרה. מדובר בהתנגשויות ממשיות בין המטרות והמדיניות של מדינות אנטי-אימפריאליסטיות שונות ובין מערכת השליטה והבקרה של ארה"ב ובעלי בריתה. המערכת הדומיננטית האמריקאית היא זו שמזהה את מקור האיומים על שליטתה ותפקודה החלק. האימפריאליזם יודע לזהות את אויביו ולפגוע בהם ככל יכולתו.

הערה: אף אחד בשמאל לא ביקש לתאר את עיראק של סדאם חוסיין במונחים מתקדמים. אך ארה"ב ובעלי בריתה פתחו במלחמה תוקפנית נגד המשטר והעם של עיראק… בגלל עמדותיהם האנטי-אימפריאליסטיות. הבסיס האידיאולוגי של גישה זו מובן ומוכר על ידי המרקסיזם. ההתנגדות לתכתיב האימפריאלי והשאיפה לעצמאות מוגדרות כמתקדמות גם כשמדובר במשטרים מדכאים. המדיניות של תמיכה עקרונית בכל המאבקים נגד שלטון האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית הוכיחה את עצמה. רבים מהכוחות שהגיעו לשלטון בתנאים קשים ביותר הפכו במשך הזמן לבסיס של כוח אנטי-אימפריאליסטי רציני הנאבק בשלטון ה"יאנקים".

תזה 9:

כלל המשטרים באזור היו לדיקטטורות. מכאן שרמת הדיכוי וביטויו הם עניין של צורה יותר מאשר של מהות. דיקטטורה ברוטאלית, שחיתות וניצול, שיטות אכזריות של מאסר, עינויים ושיעבוד מוחלט של ההמונים, כל אלה הם דבר שבשגרה במשך עשרות שנים עבור ארצות האזור ואינם נחשבים כחומר לכותרות. זוהי הנורמה של הממשלה הפרו-אימפריאליסטית שהוטלה על יותר מ-350 מיליון ערבים במשך עשרות שנים.

תזה 10:

ארצות האזור המשתחררים משליטה אימפריאלית, אינם חופשיים מסימני ההיכר של הרקע המיידי של לידתם. כלומר, רואים שגדלו ב"אותה השכונה". במציאות של המזרח התיכון אין בינתיים טובים יותר או גרועים יותר בעניינים הקשורים לחירויות הפרט. כולם מסתמכים על כוח הזרוע כאשר הם רואים עצמם מאוימים. בכל מקרה, מהרגע בו הם חומקים מהשליטה האימפריאלית, הם בסכנה של פעולת תגמול עקובה מדם על ידי אויבים פנימיים בארצם או מחוצה לה.

תזה 11:

הזכות לריבונות היא מרכיב חשוב בחוק הבינלאומי. עקרון זה מאפשר ומעודד קבוצות מקומיות לבחור באופציות המבוססות על מדיניות של פיתוח עצמאותם הלאומית. תהליך ההתפרקות משליטה אימפריאלית על ידי העמים השונים מזרז פיתוח סתירות במערכת האימפריאלית. מציאות זו מסבירה את המרכזיות של סוגיית ההתערבות בשיח המאבק לשחרור לאומי. מאחר שהמערב אינו מעיז לטעון שיש זכות כלשהי להתערבות, הוא מקדיש משאבים עצומים לעיצוב המסרים בתקשורת ולמימון נדיב של מעשי חתרנות וקשירת קשר כדי להצדיק כל סוג של התערבות גלויה או נסתרת.

הערה: משעשע לשמוע את הלעג המופנה לשמאל מכיוון שהוא מעלה את סוגיית הקונספירציה והחתרנות האימפריאלית. דווקא בחוגים הפוליטיים והאינטלקטואלים המתוחכמים יותר במערב, ידוע לכל ואין טורחים להכחיש כי מעשים אלה הם מרכזיים אצל ממשלות מערביות הדואגות לאינטרסי מדינתם.

תזה 12:

מערכת הניצול והשליטה המערבית קובעות במידה מכרעת את חולשות המבנה המעמדי של מדינות האזור. פיתוח תעשייתי הוא נדיר ביותר ובכל האזור חסרה באופן כמעט מוחלט השקעה בייצור ובתעשייה. כתוצאה מכך קשה לדבר על קיום מעמד פועלי תעשייה בעל משקל. במקרים רבים, אפילו תעשיות הנפט והגז נזקקות לעבודה זרה באזור למרות העודף העצום של עובדים מקומיים.

הערה: ניתן להניח – אם כי העניין דורש בדיקה נוספת – כי עוצמתה של הזיקה הדתית נובעת מכך שלעיתים קרובות הקהילה הדתית היא זו המספקת מימד של סולידריות חומרית, חברתית ותרבותית. נראה כי אנשי הדת האסלאמיים ומוסדות הצדקה פועלים כקבלן משנה וירטואלי במקום המדינה – בתחום החשוב של השירותים החברתיים. מקור המימון הוא כנראה מרווחי הנפט, ואלה כנראה הרווחים היחידים הנותרים באזור שאינם מושקעים בטיפוח המשטרים המושחתים ועוזריהם.

שלמה אבינרי נגד אנגלס

2011-11-21T12:13:00.000+02:00

"כל מה שהוא ממשי הוא תבוני וכל מה שהוא תבוני הוא ממשי". האמרה המפורסמת של הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל מעוררת מפעם לפעם דיונים נוקבים אצל תלמידים לפילוסופיה. האמרה מוכרת גם לאלה שביקשו להתעמק במרקסיזם וביסודותיו הפילוסופיים.

הפרק הראשון של המסה הידועה של פרידריך אנגלס, "לודוויג פויירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית", (כרך ב', "כתבים נבחרים", ספריית הפועלים 1957) דן בצורה אוהדת ביותר בהגותו של הגל. החלק המרכזי של המאמר נפתח דווקא בדיון על האמרה המפורסמת ההיא: "כל מה שהוא מציאותי הוא נבון וכל מה שנבון הוא מציאותי." הפרק הזה במאמרו של אנגלס הינו שיר הלל להגל ולתרומתו למחשבה הרדיקאלית. אנגלס אומנם מצטט את האמרה של הגל. אך הדבר נעשה כדי להפריך את הפרוש השמרני של הטקסט שהיה מקובל אצל אלה שלא אהדו את הגל בלשון המעטה. וראה זה פלא. דווקא בימים אלה, פרופסור מאד מכובד, הנחשב לבר סמכה במרקסיזם תוקף את אנגלס ואף מרשה לעצמו להשמיצו ללא שום בסיס במציאות.

להעמיד דברים על דיוקם

פרופסור שלמה אבינרי פרסם באחרונה מאמר ביקורת על התרגום החדש של "הפילוסופיה של המשפט" של הגל בידי גדי גולדברג שראה אור בהוצאת שלם השמרנית ("הארץ",16.11.11). במסגרת המאמר מבקש אבינרי להתייחס לאותה האמרה של הגל: "כל מה שהוא ממשי הוא תבוני וכל מה שהוא תבוני הוא ממשי". יצוין שההבדל בין שני ניסוחים – זה של ספריית הפועלים ב-1957 וזה שמצטט אבינרי אינו משמעותי. השאלה הנדונה היא כיצד לפרש את האמרה. כולם מבינים שאפשר לפרש את המשפט הזה כהצדקה גורפת להמשך הסדר החברתי והפוליטי הקיים – כגון ממשלות, משטרים וכו'. לפי פירוש זה, היה הגל שמרן מובהק ודובר נאמן של הריאקציה השלטת. פרופ' אבינרי הנחשב למומחה בעל סמכה בחוגים נרחבים מייחס פרוש כזה לאנגלס ומוסיף "שלא זכור לו מקרה של סילוף כה חמור בהיסטוריה של הרעיונות".

אך מה לעשות? אנגלס לא פירש את הגל כפי טענתו של אבינרי. אנגלס פירש את האמרה בצורה הפוכה. הפרק הנדון הוא הפרק הראשון במסה המפורסמת של אנגלס "לודוויג פויירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית", העוסק כולו בתרומתו של הגל להתפתחות המרקסיזם. קריאת הפרק מוכיחה בבירור שאבינרי טעה טעות חמורה בפירוש עמדתו של אנגלס וסילף אותה בצורה חמורה ביותר. הטקסט סותר לחלוטין את ההאשמות הנלוזות של אבינרי נגד אנגלס. נצא ונראה.

בפסקה השנייה של הפרק (ע' 275) אנגלס מסביר ש"המהפכה" לנה (הביטוי שלו) בניסוחים הפילוסופיים של הגל ודומים לו, וממשיך לצטט את היינריך היינה בקביעת מעלותיו של הגל. (כל המובאות מכרך ב', "כתבים נבחרים", ספריית הפועלים 1957)

בפסקה השלישית כתב אנגלס: "ננקוט דוגמה אחת. שום משפט פילוסופי לא עורר כל כך את הכרת טובתן של ממשלות מטומטמות ואת חמתם של ליברלים מטומטמים לא פחות, כמו משפטו הנודע שח הגל: 'כל מה שהוא מציאותי הוא נבון, כל מה שהוא נבון הוא מציאותי'." האם אנגלס פירש גם הוא את המשפט המפורסם כך? אנגלס הבהיר את עמדתו שוב ושוב והדברים ברורים לגמרי לכל מי שקורא את הטקסט. ומי עוד פירש את הגל כשמרן: "וכך תפס זאת פרידריך וילהלם ה-3 ונתיניו."

ועוד: (פסקה ראשונה בע' 276 ) "ואולם אצל הגל בשום פנים כל מה שקיים הוא בפשיטות גם מציאותי. האטריבוט של מציאות יפה לדידו רק למה שהוא גם הכרחי; המציאות בהשתלשלותה מתגלית כהכרח".

בהמשך מאמרו עומד אבינרי דווקא על עמדה זו של הגל שהמציאות בהשתלשלותה מתגלית כהכרח. אך כיצד ועל סמך מה ייחס אבינרי עמדה הפוכה, ושטחית לאנגלס? הייתי רוצה לקוות שקרה שזכרונו של אבינרי בגד בו. אך קיימת בעיה עמוקה יותר. אבינרי אומנם עשה רבות לקדם את לימודי מרקס בארץ. אך מי שמכיר את אנגלס ואת מרקס, מי שמבין דבר בהתפתחות המרקסיזם ימקם את המרקסיסטים באסכולה שראתה בהגל כפילוסוף מהפכני שתרם רבות להתפתחות המרקסיזם. כיצד העלה אבינרי על הדעת להעליל על אנגלס שהוא, אבינרי, אינו זוכר "סילוף כה חמור בהיסטוריה של הרעיונות".

כשסיכם אנגלס את הדיון באמרה המוכרת בטקסט הזה, היה ברור מעל לכל ספק שאנגלס מצדד במפורש בפרוש המהפכני של המשפט המפורסם של הגל. והדברים הראויים לעיון הינם חלק של נכסי צאן הברזל של המחשבה המהפכנית.

הגל, חסיד המהפכה הצרפתית הגדולה

אנגלס הוסיף וקבע "ואולם על פי הגל אין המציאות בשום פנים אטריבוט, היאות לכל מצב – עניינים חברתי או מדיני בכל התנאים ובכל הזמנים. להפך, הרפובליקה הרומית הייתה מציאות, אך כן הייתה הקיסרות הרומית, שדחקה את רגליה. המלוכה הצרפתית נעשתה ב- 1789 כל כך בלתי מציאותית, כלומר עד כדי כך משוללת כל הכרח, כל כך לא נבונה, שהיה עליה להישמד בידי המהפכה הגדולה שעל אודותיה מדבר הגל בהתלהבות הגדולה ביותר…"

ועוד: "וכך על ידי הדיאלקטיקה ההגלית גופה, מתגלגל המשפט ההגלי להיפוכו: כל שהוא מציאתי בתחום ההיסטוריה האנושית נעשה במשך הזמן לא נבון, הוא כבר איפוא לפי עצם מהותו לא-נבון, הוא עמוס אי-תבונה מלכתחילה ; וכל שהוא נבון בראשם של הבריאות מועד ליעשות מציאותי…המשפט על אודות תבונתו של המציאותי מתגלגל לפי כל כללי מתוד-החשיבה ההגלית בחילופו: כל שקיים ראוי שירד לטמיון (ע' 276)". אינני בטוח שיש משמעות מיוחדת לכישלון הזה של אבינרי. בכל זאת, זו הזדמנות לייעץ לאקדמאים המבקשים למתוח ביקורת על אבות המרקסיזם לא להסתפק בזיכרון שלהם ולקרוא בזהירות הנדרשת את הטקסטים המקוריים.

מאמרו של פרופ' אבינרי פורסם בעקבות התרגום החדש של "הפילוסופיה של המשפט" של הגל בידי גדי גולדברג בהוצאת שלם

OCCUPY NATO!

2011-10-25T12:10:00.000+02:00

ה"מהפכה" בלוב

מי שעקב אחר הניתוחים בקרב השמאל בשלביו הראשונים של המשבר בלוב לפני שבעה חודשים, נתקל בתיאור שלפיו בקרב השחקנים המרכזיים היו כוחות מהפכנים שנלחמו למען שינוי רדיקלי במדינתם. לפי הערכה זו, מהות הסצנה הייתה ניסיונו של משטר קדאפי להטביע את המהפכה ואת הכוחות המהפכנים בדם. יתר על כן, הויכוח בנוגע להתערבות נאט"ו נוסח במונחים של האם זה יהיה ראוי או מוצדק שתנועה מהפכנית תבקש התערבות אימפריאליסטית בעת שהיא נלחמת לבסס משטר מהפכני בלוב.

מי שנטה להאמין לגרסה זו בדבר ההגמוניה השמאלית במרד, יכול להסביר לעצמו שהמהפכנים שהיו נוכחים במספר רב ובהשפעה רצינית, איבדו כל זכר של השפעה על ה"מהלך המהפכני" ברגע שנאט"ו נכנסה לתמונה. יכול להיות שזה קרה בדרך זו. אך סביר יותר לחשוב, בעקבות כל מה שאנו יודעים כעת בקשר למועצת המעבר הלאומית והכוחות החמושים המייצגים אותה, שמעולם לא היתה תרומה משמעותית של השמאל או של כל תנועה מהפכנית אחרת. אולי היה מרד המוני נגד קדאפי, אך אין שום עדות שהוא הובל על ידי השמאל או שהשמאל נטל בו חלק משמעותי בשלב כלשהו של המרד.

מלחמת אזרחים בלוב

ובכן, התברר במשך חודשי הלחימה שהדיכוי מצד המשטר, ככל שיש לגנותו, לא היה בפני עצמו הסיבה והרקע להתקוממות. במשך הזמן התברר ששני הצדדים נהנים מתמיכה ציבורית ניכרת כך שמשקיפים אובייקטיביים יוכלו לקבוע שהלחימה הפכה למלחמת אזרחים של ממש. המורדים שאבו את כוחם מתוך השנאה הרווחת כלפי משטרו של קדאפי וזכו לתמיכת נאט"ו שגייסה לצידם גורמים מקומיים פרו-מערביים. ממשל קדאפי זכה מצדו, בנוסף לתמיכת הצבא, באהדה ניכרת בחלקים של האוכלוסייה. ככל הנראה נאמנויות שבטיות מילאו תפקיד ניכר בהתפלגות הציבור ובהרכבתם של שני המחנות שנגררו למלחמת אזרחים רבת קרבנות ורבת הרס תשתיות שנמשכה שבעה חודשים.

חייבים לחזור ולהדגיש שההרכב של מועצת המעבר הלאומית הלובית סותרת מניה וביה כל טענה בדבר השתתפותם של גורמים מתקדמים. הכוחות המובילים במועצה היו חברים מוכרים היטב מתוך המשטר הישן ומגוון של כוחות איסלמיים מתונים או קיצוניים.

ובכן, בלוב לא חלה מהפכה אך מהפך – כן היה. כתוצאה מהמהפך זה הממשל החדש בלוב עסוק בהפרטת חברות הנפט המולאמות. בסה"כ מדובר בהישג לאימפריאליזם. "סרקו" דאג היטב להשיג יתרונות עבור "טוטאל", והשבוע הופיעה הילרי בטריפולי לגזור קופון "שמן". נאט"ו הגיע לפסגת המוסר המערבי כשארגן וביצע יחד עם כוחות הקרקע את הלינץ' של מועמר קדאפי. משום מה האירועים מזכירים יותר מהפכת-נגד מאשר מהפכה.

מלוב לסוריה

הלקח הלובי הוא בעל חשיבות עליונה לשם ניתוח של האירועים בסוריה. הגינוי המוצדק של הדיכוי הברוטלי וההפרה הבוטה של זכויות אדם על ידי משטר אסד אינו יכול ואינו צריך להיתרגם לתמיכה אוטומטית ב"מועצת מעבר לאומית" סורית חדשה. נצא ונראה.

איך התפתחו האירועים? סביר שהשלב האחרון בהתפתחות בסוריה החל השנה כאשר המשטר הגיב על ההפגנות האזרחיות ההמוניות בדיכוי אכזרי. סוריה הנה דיקטטורה שאינה שונה בכך מכלל המשטרים במזרח התיכון. גורמים בשמאל ובתוכם מק"י וחד"ש לא היססו לגנות את התנהגות המשטר כשהתברר שהדיווחים מסוריה על הדיכוי ועל מימדיו אכן מהימנים (ישנם הסבורים שהיסוס כלשהוא לסמוך על ידיעות שמקורן בגורמים אינטרסנטים פרו-מערביים הוא מידה מגונה. אני כשלעצמי סבור כי הנכונות להאמין בצורה אוטומטית ועיוורת לכל ידיעה ולכל פרשנות ממסדית בתקשורת המערבית משקפת קירבה רעיונית ל"מקורות מוסמכים" אלה). אך לעצם העניין אין מחלוקת על כך שמשטר אסד הגיב בברוטליות רצחנית להפגנות האזרחיות.

התיאור הפשטני כאילו רק השלטון הסורי הוא שמפעיל נשק אינו נכון מזה זמן רב. ישנם דיווחים מהימנים שבמספר גדל של עימותים מופעל נשק משני הצדדים. אין בכך להצדיק את התנהגות המשטר שפתח בהפעלת הנשק נגד אזרחים. אך יחד עם זאת תהיה זו טעות לייחס לאופוזיציה הסורית אופי פוליטי מתקדם שאין לה במציאות. הגרסה הרווחת לפיה האופוזיציה מורכבת מגורמים איסלאמיים היא הסבירה ביותר. אלה המכירים את סוריה מזהירים ששלטון איסלאמי פרו אמריקאי ידחוף את סוריה למערבולת של התנגשויות אתניות ודתיות. הנוצרים בסוריה תומכים במשטר תוך פחד מפני שלטון איסלאמי קיצוני והדבר נכון גם לגבי האוכלוסייה הדרוזית. סוריה היא מדינה יחסית חילונית ואזרחיה אינם זקוקים דווקא לשלטון דתי.

שאלה מרכזית המופנית לשמאל

אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

הסכנה של התערבות נאט"ו, בצורה זו או אחרת, באזור שלנו גוברת, במיוחד לאחר החרפת זרם האיומים מצד ארה"ב-ישראל. קיום שדולה חזקה בממשל הישראלי החותרת לעימות עם איראן אינו טעון הוכחה. אפשר לזהות בקלות נטייה גוברת של ממשל אובמה לנקוט בשיטות ישראליות מוכרות כגון חיסולים ממוקדים וגילוי "קונספירציות". קונספירציות, עבור דעת הקהל האמריקאי הפרימיטיבי, אינן צריכות להיות יותר מדי מתוחכמות.

רצוי שאנשי שמאל, ועמם אנשים מתקדמים והומניסטים, יבינו שהתערבות זרה מצד ארה"ב ובעלות בריתה אינה יכולה לפתור שום שאלה בינלאומית קרדינלית. כדי לדעת את התוצאות הצפויות של הרפתקנות זו מופנה הקורא לסיכומים של המלחמה בעיראק. מספר ההרוגים, הפצועים והפליטים נאמד בקרוב למיליון קורבנות. השלטון שהוקם בבגדאד במאמצי ארה"ב אינו מעז לאשר לאובמה להחזיק פחות מכמה עשרות אלפי חיילים אמריקאים בעיראק, "לכל מקרה שלא יבוא".

בשלבים הראשונים של המשבר בלוב הזהירו וחזרו והזהירו פידל קסטרו והוגו צ'אווס שההמולה והתעמולה סביב לוב נועדו להכין את הקרקע להתערבות צבאית. הצהרותיהם נתקלו בלעג ובבוז בתקשורת המערבית. אך מסתבר שקסטרו וצ'אווס בקיאים ביותר במהלכים של הכנות להתערבויות מסוכנות ביותר. קצת צניעות מצדנו תעזור להבין כמה חשוב ניסיון מהפכני בקריאת המפה הפוליטית. למה בעצם עלינו להפקיד בידי הבושים והבליירים, אובמה, סרקוזי וקמרון את האחריות לניהול העולם על פי הבנתם ועל פי האינטרסים שלהם?

יש אלטרנטיבה: OCCUPY NATO !

השקר על שתי שפות של מק"י בעניין סוריה

2011-10-14T12:09:00.000+02:00

הבלוג "ידידיו של ג'ורג" (הכוונה לסופר אורוול) מייצג גישה של שלילה מוחלטת של הקומוניזם. וזו זכותם של העורכים שלו. הבלוג פרסם לאחרונה מאמר חדש נגד מק"י וחד"ש. הטענה הישנה חוזרת הפעם בלבוש חדש. מק"י, אנו לומדים, מדברת בשתי שפות – החברים הערבים הם תומכים של אסאד בניגוד לחברים היהודים שהם "בסדר" בעניין זה. הבלוגרים מתבססים, שלא לכבודם, על פרסומים של סלמאן מצאלחה ויוסי אלגזי שמקדמים את התזה השקרית הזאת כבר מספר חודשים.

ומה האמת? מיד אחרי שהתברר להנהגת מק"י שיש אמת בדיווחים על הדיכוי האכזרי והברוטאלי של אזרחים המפגינים נגד המשטר, יצאה מק"י בבירור נגד משטר אסאד. אורי ולטמן כתב רשימה מפורטת ביותר המוכיחה בעליל שהמאמר בבלוג מבוסס על חוסר ידע וחוסר התמצאות בנושא. ולטמן מציג שפע של מסמכים של מק"י שפורסמו בעברית ובערבית. לדאבוני המאמר נכתב באנגלית ויש לקוות שיתורגם בהקדם. הדיונים הקודמים וההחלטות בנדון סוכמו בצורה מקיפה במאמר שפורסם על ידי העורכת הראשית של אל-אתיחאד, עאידע תומא-סלימאן. המאמר תורגם לעברית והופיע ב"זו הדרך", גיליון 25 (29 ביוני 2011). אלגזי ומצאלחה לא טורחים להתייחס לפרסומים השונים מטעם מק"י בביטאוניה המוקיעים את מעשיו של השלטון בסוריה.

אין לי זמן לטפל כרגע בפרשנים "השמאליים" המפלסים בניתוחים שלהם את הדרך לעידוד התערבות אמריקאית ("הרע במיעוטו"). אנו חושדים ב"שמאלנים" ליבראלים שיש להם מניע נסתר להתקפה על מק"י ועל כל השמאל העקבי. לא עמדת השמאל בעניין אסאד מדאיגה אותם. הם מתכוננים לתמוך בהתערבות צבאית של נאט"ו בסוריה. הם היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית. תהיה בוודאי הזדמנות להסביר את עמדה זו ביתר פירוט.

אך הדבר החמור ביותר בעיני זהו הניסיון להציג את הדעות השונות במק"י (במידה שיש כאלה) כניגוד יהודי-ערבי. עצם הטענה שהערבים חושבים כך והיהודים חושבים כך מריחה מגזענות.

תעלומת אירופה

2011-10-03T12:08:00.000+02:00

אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.

דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.

התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?

אירופה צולעת

הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.

הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.

הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.

סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.

הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.

מדוע אובמה תקע סכין בגבם של הפלסטינים?

2011-09-27T12:07:00.000+03:00

שתי גרסאות
יש שני הסברים להופעתו המבישה של ברק אובמה באו"ם, שם תקע סכין בגבם של הפלסטינים באופן ציני וגלוי לכול. הסבר אחד כרוך בשיקולי בחירות ובצורך לפנק את ישראל על חשבון הפלסטינים; ההסבר השני מתבסס על השיקולים האסטרטגיים של מעצמה אימפריאלית. הרי ישראל היא בת ברית רצינית, וייתכן שארה"ב תזדקק בקרוב לשירותיה במזרח התיכון הסוער של ימינו. דרך אגב, שני ההסברים אינם סותרים זה את זה.

נושאת מטוסים שאי אפשר להטביעה
יתכן שהדבר לא נעים, אך הגיעה שעת האמת. ויש לומר את האמת בשפה בהירה ואמיצה. הפקרת פלסטין לשם סיפוחה לארץ ישראל הגדולה מתנהלת תחת אפוטרופסותה של ארה"ב ובעזרתה הפעילה. מסיבותיה האנוכיות והאימפריאליות, ארה"ב בהנהגת ברק אובמה מוכנה לבגוד בפלסטינים בגידה צבועה ביותר. על כן, הסיבה העמוקה יותר המסבירה את הופעתו המבישה של נשיא ארה"ב באו"ם נעוצה בחשיבותה העולה של "נושאת המטוסים" הישראלית שלה באזור. הרי אין חולקים על כך שעוצמה צבאית חיונית ביותר בתקופות של חוסר יציבות ושינויים קיצוניים. ארה"ב רואה שהאזור נמצא במצב של אנדרלמוסיה. לאחר הפלת משטרו של מובארק, כשתימן ובחריין מדממות, נזקקת ארה"ב לבת בריתה העיקרית – ישראל, המוכנה תמיד לקרב. אמנם ארה"ב זכתה בהישגים כלשהם בלוב ובסוריה, אך התהליכים המהפכניים באזור עודם בראשיתם. כדי להבין את היתרונות של ישראל בעיני ארה"ב יש רק להשוות בין הביצועים של פקיסטן, מצד אחד, וישראל מצד שני. אפשר להבין את וושינגטון הנזהרת מלעשות צרות, חס ושלום, לממשלת נתניהו.

כמובן שבשעה שהתנהל "תהליך השלום" הבטיחה ארה"ב שהכול יסתיים "בהפי אנד". אך ככל שהמצב באזור התערפל גבר חוסר העניין בוושינגטון המסתפקת בכך שנתניהו ייצג אותה וידאג לצרכיה באזור.

הפחד מריק פרי – המושל מטקסס, ידיד ישראל
רבים טוענים שההתנהגותה של ארה"ב נבעה מניסיונו של אובמה להגן על ה"קול היהודי". לדידי, הסירחון האוונגליסטי העולה ומתפשט סביב פרי ודומיו ירתיע את מירב הבוחרים היהודים. אלה יבינו די מהר שהמניע לרומן הזה עם "עמישראל" אמור להובילם, בשמחה וששון, להתנצרות ולמקום בטוח בכנסיה של פרי. עם כל הכבוד לנטיה הפרו-ישראלית בקרב יהודי ארה"ב הם ייתקפו בבהלה לנוכח הסכנה של פונדמנטליסטים נוצרים המנהלים את ארה"ב. אך אפשר להאמין הכול על אובמה, כולל פחד בלתי רציונלי מפני פרי וחבריו. מי יודע? הרי נראה שאובמה מסוגל בהחלט להקריב את האינטרסים של העם הפלסטיני כולו על מזבח שיקולי בחירות מפוקפקים. אם משיקולים פסולים לקראת בחירות 2012, או אם מתוך שיקולים אסטרטגיים, האימפריה האמריקאית ממשיכה לבסס את מהלכיה באזור על אמונה עיוורת בהגמוניה של ישראל. אנשי הליכוד אינם יודעים את נפשם מרוב סיפוק. נתניהו מחזיק את נשיא ארה"ב בכיסו הקטן. הציבור המתון, שוחר השלום בישראל, מצטרף כעת, לדאבון הלב, להמונים המתקדמים בארה"ב אשר רומו על ידי אובמה ובצדק רואים את עצמם כנבגדים.

האשליות ביחס לתפקידה של ארה"ב
האשליות במחנהו של אבו מאזן מנעו משוחרי השלום בישראל להעריך את הדברים כפי שהיו במציאות. כיוון שארה"ב נשארה מעצמת-העל הבלעדית, ובהתחשב בכך שעיקר ההתנגדות לתפקידה של ארה"ב באה מן הגורם האיסלאמי, רבים בשמאל סירבו לראות את המציאות כפי שהיא והתעלמו מחיבוק המוות האמריקאי. כך המשיכה ארה"ב לזרוק כספים לרשות הפלסטינית, כדי להחליש את כוח העמידה שלה וכדי לזרוע תקוות כוזבות. בהוצאות זעירות יחסית יכלה ארה"ב להציג את עצמה כ"עושה שלום" שאין כמוה. אבל המשחק הזה הסתיים.

הרבה חברים יקרים בשמאל, התומכים בפשרה סבירה למען פתרון של שתי מדינות, נרדמו בשמירה. הם סירבו לבקר את אבו מאזן ואת הרשות כיוון שאלו גילו נכונות לפשרות כואבות למען השלום. תוך כדי כך הם מיאנו להזהיר נגד מדיניותו של אבו מאזן כאשר זו החלה להישען יותר ויותר על ארה"ב. מדיניות זו הסכימה לכרוך תמיכה שוטפת יחד עם ויתורים מרחיקי לכת בתחום הצבאי והכלכלי. הוויתורים הללו פגעו בעצמאות הפלסטינית ודרדרו את התמיכה ברשות בקרב הציבור הפלסטיני. ניתן להבין כיצד ידידנו אורי אבנרי, הלוחם הבלתי נלאה נגד הכיבוש, נפל קורבן לרמאות של אובמה בגלל אשליות מקושקשות של ערכים משותפים וכו'. אך איך הרשתה לעצמה החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש) להפוך לתומכת נאמנה של אבו מאזן? וכל זאת למרות האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו מאזן ולמרות השערורייה של הקמת צבא דייטון (בראשות גנרל אמריקאי) על אדמת פלסטין.

בינתיים עסקני הליכוד וישראל ביתנו מתפוצצים מרוב נחת. כשיש להם תמיכה אמריקאית בלתי מסוייגת אין להם דאגה בעולם. ביבי חוזר ארצה עטור תהילה. הוא וחבריו מינו אותו למנהיג הגדול של העם היהודי. ברור שאין שום בסיס מוסרי או משפטי ליומרה זו, אך נתניהו יעשה הכל כדי לתפוס את התואר הנחשק. עד כה, התרומה העיקרית שלו למעמד הזה היתה בכך שהצדיק אי-אילו האשמות חמורות נגד ישראל, תוך ניצול גלוי וציני של סבל העם היהודי בעבר, כדי לסנגר כיום על הכיבוש על כל פשעיו.

אופנה חדשה באה למדינה – סוציאל-דמוקרטיה

2011-09-11T11:01:00.000+03:00

בין קולות המחאה הנשמעים לאחרונה, בנוסף לקריאות המרכזיות למען צדק חברתי ולמען מדינת רווחה, נשמעה גם קריאה להקמת מסגרת סוציאל דמוקרטית (ס"ד). בניגוד לאופי המלכד של הדרישה לצדק חברתי, הקריאה לחידוש פניה של הסוציאל דמוקרטיה מעוררת אצל אנשי שמאל רציניים שורה ארוכה של ספקות וחששות שכן, אחרי הכול, כבר היינו שם.

במישור הרעיוני, ס"ד מעולם לא הציגה אלטרנטיבה לקפיטליזם. האמת ההיסטורית מבהירה לנו מעל לכל ספק, שהיא ביקשה לעצמה תפקיד חשוב אך צנוע יותר. הס"ד טענה שבכוחה לרסן את הקפיטליזם ולמנוע את עיוותיו החמורים ביותר, וכדי להכשיר את עצמה למשימה הזאת היא הבהירה שבכל מקרה אין בכוונתה להיאבק על סוציאליזם; היא לא תפסה את עצמה כמכשיר להתמודדות על מהות המשטר.

בעידן שלנו נחלה הסוציאל דמוקרטיה שורת כישלונות ארוכה. אכן היו תקופות, כגון זו שלאחר מלחמת העולם השניה, שבה ביקש הקפיטליזם להתארגן מחדש. באותם זמנים היה נוח לאפשר ללייבור, הס"ד הבריטית, לנהל את הדברים. אך התברר, שהניצחונות האלקטוראליים של הס"ד באשר הם לא תורגמו לשינויים מבניים של הכלכלה, ולא נגעו כלל וכלל בשאלת מהותו של המשטר הקפיטליסטי. הס"ד פיתחה אמנם את כשריה בניהול המשק הלאומי, והסוציאל-דמוקרטים נחשבו למנהלים טובים למדי, אך כולם הבינו שהם אינם הבעלים.

במהלך הזמן התאימה הס"ד את המסר שלה למציאות והפכה לחסידת המשק המעורב כלומר, מוסדות ממלכתיים (בעיקר בשירותים) לצד משק קפיטליסטי הנשלט בידי בעלי ההון. אולם ה"עסקה" הזאת לא יכלה להחזיק מעמד. הס"ד נהפכה לחלק מהממסד ואימצה את ערכיו ואת אורחות חייו, כך שההבדל בין הס"ד ובין הליברליזם הפרו-קפיטליסטי הלך וטושטש.

בנוסף על הפשרה הקבועה, הכמעט-נצחית והבין-מעמדית בין הסוציאל דמוקרטיה ובין מפלגות ההון למיניהן, נוספה זירה נוספת של התקרבות והתמזגות. הס"ד אימצה אל ליבה ביתר שאת את מדיניות החוץ של ההון ואת הבורגנות שלה. הס"ד הפכה במקרים רבים לאגף הנצי ביותר של הפוליטיקה הלאומית בטענה, שהאינטרסים הבינלאומיים של בעלי ההון "שלנו" הם גם האינטרסים של העם ושל מעמד הפועלים.

משבצת מלאה

מי שמבקש לכונן מסגרת סוציאל-דמוקרטית חדשה אמור לדעת שכבר קיימת כזו בארצנו ולא אחת בלבד, אלא שתיים. על פי הרישומים של האינטרנציונל הסוציאליסטי גם מפלגת עבודה וגם מרצ הנן חברות רשמיות לכל דבר באינטרנציונל. מידי פעם התקשורת מדווחת לציבור על השתתפותו של נציג ישראלי בכנס האינטרנציונל (לא ידוע כרגע אם מפלגת עצמאות של ברק מתכוונת להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי. אם היא תבקש, ודאי שיצרפו אותה ותהיינה לנו, בארצנו הקטנטונת, שלוש מפלגות ס"ד). נדמה לי שפרס וברק היו המנהיגים הסוציאליסטים שייצגו אותנו לסירוגין. שלא במקרה, רבים מהמשתתפים באינטרנציונל הסוציאליסטי מופיעים גם במשלחות היוצאות למפגשים של נאט"ו ושל ארגונים דומים. פרס וברק לא היו יוצאי דופן במסגרת סוציאליסטית זו.

ברחבי העולם וגם אצלנו רשמה הס"ד רקורד אומלל ביותר בכל הנוגע להתנהגותה מול הקפיטליזם שנכנס לעידן הניאו-ליברלי בשליש האחרון של המאה הקודמת. הס"ד התרחקה ממרקסיזם ומערכי המאבק של תנועת העבודה והסוציאליזם ונכנעה בפני המתקפה הרעיונית העזה של התאצ'ריזם (Thatcherism) ושל כלכלני אוניברסיטת שיקגו שקבעו ש"אין ברירה". עם מעט מאד יוצאים מן הכלל, נתנה הס"ד את ידה להפרטה ולפירוק מדינת הרווחה והשתתפה בלב ובנפש בכל הרפתקה צבאית של האימפריה.

הגרסה הישראלית

מימיה הראשונים של המדינה, הבהירה הנהגת מפא"י הסוציאל-דמוקרטית שגורל המשק תלוי בהשקעות הון מבחוץ, וכי עליה להעניק תמורה מלאה למשקיעים באמצעות השתלבות באסטרטגיה האזורית של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט. הנהגתה רבת העוצמה של מפא"י חתרה לקואליציה עם האגף הימני בציונות הכללית, ועמלה קשות כדי להוכיח את כוונותיה הקפיטליסטיות על ידי פירוק נכסיה במסגרת תוכנית ארוכת תווך למסמס את כוחה של תנועת העבודה על כל חלקיה. ראוי לציין, כי אגף חשוב בשמאל הציוני הסתייג מדרכה המחסלת של מפא"י, אך גם אחדות העבודה וגם השומר הצעיר הבינו שאין אפשרות להתנגד למגמות של מפא"י מבלי לסכן את יסודות הקיום של המשקים בתנועה הקיבוצית. אם החלק הרדיקלי יותר של השמאל הציוני שאף להגן על חברת העובדים, התברר לו די מהר שאין אפשרות סבירה להתמיד באופוזיציה לאחר הצטרפותו למסעות של המיליטריזם הישראלי ולכיבושיו. השאיפות הסוציאליסטיות נמוגו בים המלל של לאומנות סוערת.

פעם ברצינות, פעם כפרסה

פרס וברק חיברו את השמאל הציוני למגמות ניאו-ליברליות בשרשראות ובאזיקים אסטרטגיים. ישראל דרשה תמורה מארה"ב גם בתחום המשקי, אך נדרשה להתאים את עצמה לשיח של וושינגטון שלא הבחין בין ההיבטים הרעיוניים, הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים של הברית עם ישראל.

לא נוח להגיד דברים לא נעימים על יצחק רבין ז"ל, אך היה ידוע כי הוא לא היה יכול להסב לסעודה בלי נוכחותם הקבועה של כמה מעשירי הארץ לצידו. מדובר בפרט קטן, אך הוא שיקף את אובדן הבושה וביטול הריסון לנוכח ההתמזגות החברתית והאישית שבין הנהגת הס"ד ובין הצמרת הפיננסית-בנקאית בישראל. דורות שלמים של מבוגרים וצעירים אינם זוכרים כלל וכלל שניתנה תשומת לב כלשהי לסגנון החיים ולהתנהלות שרווחה בין אנשי הס"ד ל"אנשי שלומנו".

ובשעה זו, כאשר הכול נראה כאבוד, מופיעה שלי יחימוביץ', המובילה את המירוץ להנהגת מפלגת העבודה, ומבטיחה, לא פחות ולא יותר, להקים בארץ משהו חדש וחדיש: מפלגה סוציאל-דמוקרטית ט ה ו ר ה ! ובמרכז הפרוגרמה הסוציאל דמוקרטית של ח"כ יחימוביץ' עומדת ההצטרפות ללהקת המעודדים של המתנחלים (הטובים והנקיים, ולא חס ושלום אותם אלה ששורפים מסגדים ומשחיתים את רכוש צה"ל). איך נגדיר את התופעה העצובה הזאת של קשר בל ינותק בין דמגוגיה חברתית לשוביניזם חולני?

שלי יחימוביץ' המתעטפת בדגל כחול לבן, יוצרת בעיה חדשה לחברים שלנו במרצ, כאילו לא היו להם מספיק בעיות בלי ההשתלטות הנצית על מפלגת העבודה. ברור שבמרצ קיוו, לאחר פרישת ברק ממפלגת העבודה, שיתאפשר להם לבנות ברית אלקטורלית עם מפלגת העבודה. הרי ידוע לכל, שמרצ עייפה מאוד ואינה מוכנה נפשית או ארגונית לרוץ לבדה. ספק אם שיפור הרייטינג על רקע הופעתה של תנועת המחאה ישנה זאת. יש לשער שברית עם מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' לא "תעבור" במרצ, אף כי ח"כ אילן גילאון פתח ביוזמה למען המטרה הזאת. יחימוביץ' וגילאון הם, לדעתי, מעין צירוף ס"ד קלאסי. במקום לבנות שמאל אמיתי וגשרים יהודיים-ערביים, יתגלגל השמאל הזה, לפעם המי יודע כמה, לסמטאותיו החשוכות של השוביניזם.

כל סיכום היסטורי, אם ברמה הבינלאומית ואם ברמה הלאומית, חושף את התדרדרות הסוציאל-דמוקרטיה לשפל המדרגה בכל הקשור לרעיונות השמאל ולמאבקו למען שינוי המציאות.

והקומוניזם?

יש לצפות כי יריבי, ואפילו חלק בלתי מבוטל מידידיי, ידרשו ממני תשובה לשאלה אם הקומוניזם אינו פסול עד היסוד, ומדוע הוא עדיף, בסופו של חשבון, על הסוציאל-דמוקרטיה.

ברור לשואלים הכנים שאין באפשרותי לענות לנושא המורכב הזה בשורות ספורות במסגרת המאמר הזה, אך לא אתחמק מתשובה ברורה.

כבר אין אפשרות ממשית לצאת מהמשבר הכולל של הקפיטליזם בהדרגה וברפורמות חלקיות בלבד. הניוון פשט בכל חלקי גופו הרעיוני, הפוליטי והמעשי. מלחמה גרעינית, או סוגים של מלחמות אחרות מסכנים את האנושות; הסביבה והטבע נמצאים בסכנה, וכל האזהרות הצודקות של האקולוגיה הלוחמת מתקבלות בזלזול; השליטה של ההון והקרטלים בתקשורת ובמרחב הציבורי מרוקנת את הדמוקרטיה מעיקר כוחה; ההון ממשיך בשוד בלתי מופרע של הנכסים והחסכונות של השכבות העממיות; הטכנולוגיה הצבאית האמריקאית מגינה על האימפריה ועל זכויות היתר של בעלי הון למיניהם.

ניתוח מעמיק של התופעות הוא עניין דחוף, והזרם היחיד שמתמסר לתפקיד החיוני הזה הנו המרקסיזם. דווקא המרקסיזם זוכה כעת לעדנה, ואפילו פרשנים בלתי רדיקלים נזקקים ליסודות שונים שלו לצורך התייחסות רצינית למשבר השוטף של הקפיטליזם.

אין בשורות ספורות אלה הוכחה לטענתי כי אין אלטרנטיבה ממשית לקומוניזם בתקופה היסטורית זו. את עמדתי זאת הבעתי באפן תמציתי על מנת להצביע על הכיוון הנכון של הדיון על גורל האנושות במאה ה-21. לא התחמקתי מהבעת עמדה ברורה החוזרת על זו של המהפכנית הגדולה, רוזה לוקסמבורג, שקבעה שהברירה האמיתית היא בין התקדמות לסוציאליזם ובין נסיגה לעבר הברבריות. ברור שאנו בראשית הדיון בנושא "כבד" זה.

ברור שלא תהיה לנו ישועה בחידוש הס"ד שעבר זמנו ובטל קורבנו. פעילותם היוצרת של ההמונים ברחוב היא שתמציא את המהפכה מחדש. פעילותם זו היא שתכריע במחלוקות ההיסטוריות המלוות את תנועת הפועלים עד עצם הימים האלה.

שתי מדינות: ביקורת עצמית

2011-06-26T11:00:00.000+03:00

תמצית הביקורת העצמית הזאת שלי היא פשוטה. בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.

הסיסמה "שתי מדינות" – בהקשרים שונים

רצוי להבחין בין עצם הרעיון של חלוקת הארץ על בסיס לאומי במסגרת פשרה, כדי להקל מוקדם ככל האפשר על הסבל של העם הפלסטיני באשר הוא, ובין התפקיד של הסיסמה היפה הזאת בקונסטלציות המדיניות השונות שבהן היא מופיעה. בראשית דרכו, רעיון הפתרון הזה נישא בידי כוחות שביקשו לצמצם את מרחב השליטה של המערב האימפריאלי והריאקציה הערבית. היה ממד משחרר לדרישה של הקמת שתי מדינות למרות שהיה כרוך בוויתורים רבים מצד הפלסטינים. הרעיון של "שחרור פלסטין" שנישא באותה תקופה בידי הלאומנות הפלסטינית והערבית היה מקסם שווא. ואמנם היה צורך באסטרטגיה שמאלית ריאלית. על כן, בראשית הדרך של "שתי מדינות" ביקש השמאל לפגוע במונופול הדיפלומטי האמריקאי, להתנגד להתפשטות הישראלית ולבודד את הגורמים ההרפתקנים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים עצמם. עד היום ניתן להצביע על היתרונות היפים של פתרון כזה. אלא מה, הפתרון בושש לבוא והמציאות האזורית השתנתה לרעה. ארה"ב השתלטה על הטיפול בסכסוך. במסווה של "מתווך הוגן" התחברה ארה"ב, צעד אחרי צעד, עם הקיצוניים ביותר בזירה הישראלית כדי לסחוב את העניין … למעשה עד עצם היום הזה.

אמנם אירופה והממסדים הערביים מקהיר עד ריאד מדקלמים את נאמנותם לתוכנית "שתי מדינות", אך הם הפקירו את הביצוע בידי ארה"ב. זו האחרונה הפכה את רעיון "שתי המדינות" לחזיון תעתועים, מעין עצם שתיזרק לערבים במידה ויוכיחו את נאמנותם לעניין האמריקאי. במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה (דווקא בימי אובמה) הפנתה ארה"ב עורף לעניין הפלסטיני. ה"יחס המיוחד" בין ישראל וארה"ב התבטא יותר ויותר בהתנכרות גסה וגלויה לעניין הפלסטיני. התמסרותה של הרשות הפלסטינית, בכבודה ובעצמה, למנגנונים האמריקאים, פגעה באמינות המאבק הפלסטיני. רומן הרשות עם ארה"ב יצר אדישות וחוסר אמון בקרב הגורמים הבינלאומיים שנטו קודם לכן להתייצב לימין הפלסטינים.

לא מזמן נכנע אובמה כניעה מבישה לנתניהו בוושינגטון אחרי שהנשיא העז להזכיר את גבולות 1967 כרמז לכוונותיה הטובות של ארה"ב. נתניהו סירב להסכים לאזכור הקלוש ביותר לזכויות הפלסטיניות ודרש שארה"ב תימנע אפילו מאזכור קל של גבולות 1967. בלי חשש, פנה נתניהו מעל ראשו של הנשיא לממסד האמריקאי ואף לא היסס לפנות לקונגרס. המחוקקים למיניהם לא ידעו את נפשם וקמו על רגליהם עשרים ותשע פעמים (!) לכבוד נתניהו במהלך נאומו השוביניסטי. הנשיא הפגוע זחל לכנס איפא"ק כעבור מספר ימים כדי להצטדק שוב ושוב שבטחון ישראל הוא בראש מעייניו. בירושלים לא הסתפקו בכך וקבעו שהנשיא אינו נאמן דיו לקו הישראלי. בשעה שדעת הקהל הבינלאומית הנאורה ביקשה לדבר על שלום ופשרה באזור, ארה"ב בראש תומכיה באירופה ובאזור, חיסלה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני בצורה ברוטאלית ביותר. בהזדמנות אחרת נעמוד על מצב עניינים זה שבו "הזנב [הישראלי] מנענע את הכלב [האמריקאי]". אך בינתיים, ארה"ב הקודחת ממש מרוב "אהבת ישראל", היא זו האמורה לקדם את תהליך המו"מ על "שתי מדינות"! אני טעיתי בכך שלא הערכתי נכון את החולי הפונדמנטליסטי המשתלט ומתפשט באורגניזם האמריקאי וסברתי בתומי שישנם כוחות מפוקחים בממסד של ארה"ב היכולים למנוע בזיון מדיני-ציבורי כזה של חיזיון ביבי בוושינגטון.

אבו-מאזן נרתם לעגלה האמריקאית

ככל שהתנכרה לעניין הפלסטיני, כך העצימה והעמיקה ארה"ב את מעורבותה בתוככי החברה הפלסטינית. ארה"ב הפכה להיות גורם צבאי בטחוני בשטח והחלה בהזרמה של כספים רבים לאוצר הרשות ולשכבות המיוחסות באמצעות איש הקשר שלהם, סלים פיאד. ככל שארה"ב התנכרה לעניין הפלסטיני, רמאללה שידרה מסר שאין ברירה זולת השתלבות בתוכניות האמריקאיות. מאחר ולא הושג שום הישג מדיני תמורה התמסרות זו, חייבים להסיק, לדאבון הלב, שהיחסים בין וושינגטון ובין רמאללה הם יחסים של תלות ואבדן כושר העצמאות הפלסטיני.

דווקא בימים אלה מאיים הקונגרס בארה"ב על הרשות הפלסטינית לבל תגיש בקשת הכרה בעצמאות פלסטינית למוסדות האו"ם. מהצד הפלסטיני הרשמי לא באה שום תגובה ומחאה נגד ארה"ב על כך שעסקנים אמריקאים מסוג ב' החליטו להפקיע מידי אובמה את אחריותו המדינית הרשמית על מדיניות החוץ של ארה"ב.

ארה"ב, ההולכת ונחלשת בזירה הבינלאומית, הפכה עוגן ההצלה הבלעדי של הרשות הפלסטינית. במזרח התיכון האזור סוער, ההמונים מעיזים לחפש דרכים חדשות של חיים בכבוד במחיר כבד ביותר והרשות מסתתרת מאחורי נימוקים של כורח כלכלי-חברתי – הכוונה היא לתלות בתקציבים האמריקאים שהפכו לבסיס הקיום הפלסטיני במסגרת התלות הכול-צדדית בארה"ב.

אומנם אני ואחרים שתמכו ב"שתי מדינות" ראו לנכון לבקר את הנסיגה החמורה של הרשות. אבל אני, כשלעצמי, חשבתי בטעות שיציאה ברורה נגד "שתי מדינות" תחליש את הביקורת שלי על נסיגת הרשות ועל אלה אצלנו שנגררו אחריו. חשבתי לעצמי שבלאו הכי מתרכז השמאל כולו במאבק נגד הכיבוש על גילויו השונים. אודה שהיססתי לצאת בצורה ברורה ומוחלטת נגד המדיניות של מק"י-חד"ש גם בעניין מדיניות הרשות וגם בעניין שתי מדינות. מק"י-חד"ש מצדן ראו לנכון לנקוט בעמדה של תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת באבו מאזן ובמדיניותו הפרו-אימפריאליסטית, כאילו עמדה זו היא ההמשך הטבעי למדיניות "שתי מדינות". ביקורת על הרשות מבלי לחשוף את אחיזת העיניים במדיניות "שתי מדינות" הייתה "חצי מלאכה". הניסיון לבקר את עמדת הנהגת מק"י-חד"ש לגבי הרשות לא היה אמין מבלי להגיד דברים ברורים נגד "שתי מדינות".

הנהגת מק"י-חד"ש קופצת על עגלת הרשות

מילא, אפשר להבין, אך לא להצדיק, את כניעתו העצובה של אבו מאזן לארה"ב. אך מדוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש חייבות היו להזדנב אחרי מדיניות פרו-אמריקאית משפילה? שום תירוץ לא יעמוד לה, להנהגת מק"י-חד"ש ואני מקווה שלא ירחק היום ותצא בצורה ברורה וחד משמעית נגד הנהגת אבו מאזן והרשות שהשפילו את העניין הפלסטיני ודרדרו את "עצמאות ההחלטה" הפלסטינית. סיסמת "שתי המדינות" הפכה אצל הרשות לסיבה של התפשרות עם האמריקאים שהיו כאילו הגורם הבלעדי שיכול לקדם את העניין! הנהגת מק"י-חד"ש נמנעת מלתקוף התדרדרות זו ולמעשה השלימה עמה בשתיקתה הרועמת.

הנה דוגמה נוספת לנסיגת הנהגת מק"י-חד"ש תוך דבקות בהגיון של "שתי מדינות". מדובר בעמדת מק"י-חד"ש לגבי הפילוג בקרב העם הפלסטיני. לנו נראה שבנסיבות אלה מוטלת אחריות כבדה על ידידי העם הפלסטיני לעודד אחדות וחיפוש אחרי פשרות כדי לקדם מינימום של כוח עמידה למען הייצוג הנאמן של העניין הפלסטיני. במקום לייצג את עניין האחדות, עמלה הנהגת מק"י-חד"ש להסביר לעם בישראל, פלסטינים וישראלים, כמה גרועים אלה אנשי חמאס, כאילו זהו תפקידם הדחוף ביותר. מק"י-חד"ש הצטרפו למקהלה נגד חמאס במקום לתרום קול שקול ומתון למען התגברות על חילוקי הדעות. ברקע לעמדה בלתי אחראית הייתה הטענה שחמאס יחסום את הדרך לפתרון על בסיס "שתי מדינות". גם כדי להדוף את הטענה הצבועה הישראלית ש"אין פרטנר" ביקשה הנהגת מק"י-חד"ש לתמוך באבו מאזן וב"שתי מדינות". אצל מק"י-חד"ש השתלטה התמיכה המוחלטת באבו מאזן ובתוכניותיו לקדם את המו"מ עם ישראל על השיח הפוליטי שלה.

כיצד תירצה הנהגת מק"י-חד"ש את הזדנבותה אחרי רמאללה? הדבר נעשה שוב בשם… "שתי מדינות". נאמר שאחרי שמק"י-חד"ש שכנעו את ההנהגה הפלסטינית ביתרונות של "שתי מדינות", עליה, הנהגת מק"י-חד"ש לשמור לה לרשות אמונים. מהו, אם כן, תוכן האמון באבו-מאזן? האם אבו-מאזן השיג הסכם לפינוי השטחים? האם קולות מק"י-חד"ש נחוצים כדי לחולל ניצחון היסטורי? הרי אבו-מאזן לא קירב את העצמאות הפלסטינית, אלא פגע פגיעה אנושה ביוקרה הפלסטינית. למרות כל זאת מק"י-חד"ש דורשת לשמור אימונים למדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן.

תוכנית של "שתי מדינות" כהכנה למלחמה

בינתיים המשבר האיראני סיפק כביכול למחנה היונים בארץ סיבה לדחיפות הסדר שלום על פי "שתי מדינות". הנה רואים שוב כיצד הלך והתרוקן הקשר בין "שתי מדינות" ובין עמדות השמאל. במקום לחולל שלום באזור ולהפיג את המתיחות במזרח התיכון, הפכה הקריאה ל"שתי מדינות" לסיסמת גיוס למלחמה נגד איראן. חסידים מרכזיים של "שתי מדינות" הופיעו ובפיהם הנמקה "משכנעת": יש לקדם, לפי דעתם, הסדר שלום של "שתי מדינות", כדי להכין מלחמה נגד איראן. איחוד הכוחות נגד איראן אמור לכלול גם את ישראל וגם את פלסטין העצמאית. אמנם התפקיד הפלסטיני יהיה פחות בולט ויותר מינורי, אך הסדר השלום יאפשר הפניית משאבים ביטחוניים וכלכליים ל"מלחמה הנכונה" – זו נגד איראן. חלק לא מבוטל של הציבור היה מוכן לקנות את הפטנט הזה, שזכה שלא במקרה בתמיכה של עיתונאים בכירים ואנשי ביטחון ידועי שם. אכן, הסוגיה הזו לא ירדה מהפרק, עדיין מטיפים למלחמה נגד איראן בישראל ועדיין מציעים הסכם ישראלי-פלסטיני כתרומה למלחמה זאת. למהלך הזה ייקרא "שלום ישראלי-פלסטיני למען מלחמה אמריקאית-ישראלית נגד איראן". אפשר לקבוע באופן דיאלקטי כיצד תוכנית של שלום שהתבססה על כוונות טובות לפני דור, הפכה במשך הזמן למכשיר לתוקפנות שאין כמוה.

כידוע, מעגל התומכים ב"שתי מדינות" התרחב בציבור הישראלי במשך השנים. הנהגת מק"י-חד"ש ביקשה לטעון שמדובר בניצחון של קו יוני – הקו של מק"י-חד"ש. אבל התהליך האמיתי היה שונה בתכלית. ככל שהתברר ש"שתי מדינות" יטופל בידיים אמריקאיות בלעדיות וכי לא ידרשו ויתורים כבדים מדי מצד ישראל, היו מוכנים יותר ישראלים לקנות את הסחורה. זאת לא הייתה תוצאה של השמאלה בציבור הישראלי. התברר רק ש"שתי מדינות" הוא מפעל אמריקאי תחת פיקוח. אבל אצל חברי מק"י וחד"ש יכולת לשמוע על מפנה רציני לטובה בפוליטיקה הישראלית.

סולידריות – דוגמה של גישה נבונה

לקראת ההפגנה האחרונה החשובה של תנועת סולידריות בירושלים, פרסמה התנועה הודעה מוקדמת על הרקע שלה ומטרותיה הפוליטיות המיוחדות. מפאת חשיבות הנאמר בה, אני מצטט את הפסקה הרלבנטית בהרחבה:

"הרציונל מאחורי ההפגנה הוא ניסיון להרחיב ככל הניתן את המרחב הפוליטי במזרח ירושלים, ולהרחיב את שיתוף הפעולה בין השמאל הישראלי לבין גופים פלסטינים הפועלים בשטח. אין במהלך הזה קריאה לשתי מדינות או למדינה אחת, בדיוק כמו שאין בו קריאה לשוב לשולחן המו"מ, דבר שנראה לנו חסר כל משמעות במצב הפוליטי כעת. הסיסמא של 'צעדת השחרור' / 'צועדים לעצמאות' היא סיסמא שנבחרה בשל האמונה שכעת הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד הוא המהלך הפלסטיני לעצמאות, והדרך היחידה לשם עוברת דרך מאבק עממי בלתי אלים ומשותף לישראלים ופלסטינים."

כידוע, תומך רב השמאל בארץ ב"שתי מדינות" ומיעוט החברים שאינם מקבלים זאת תומכים ב"מדינה אחת". אך סולידריות, שהפכה במשך השנתיים האחרונות לגורם חשוב בשמאל, שברה את הכלים. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהוויכוח הממושך והמתיש על "שתי מדינות" או "מדינה אחת", עבר זמנו ופג תוקפו. אני מפרש את עמדתם כך: שתי האפשרויות האלה, לא רק שאינם ריאליות, אף אין לראות בהם תכלית שמאלית או רדיקלית. הוויכוח האינסופי – "שתי מדינות" – "מדינה אחת" התנהל בצורת משחק מתיש של נימוקים ונימוקי נגד, אבל תכלית לא הייתה בו ואין בו בוויכוח הזה שום תכלית גם היום. (אולי רצוי שאוסיף כאן שהספקות שלי לגבי הסיסמה של "שתי מדינות" לא שינתה במאומה את התנגדותי המוחלטת לרעיון של "מדינה אחת").בקריאתה, "סולידריות" חושפת ויכוח חשוב בשמאל המתנהל בעמימות. חשיפה זו מאפשרת קיום דיון מקיף על האסטרטגיה של השמאל. עבור השמאל הציוני, "שתי מדינות" מבטיח, כביכול, קיומה של מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. ספק אם השמאל הציוני רוצה בשלום שאינו מבטיח קיומה של מדינת ישראל בעלת צביון יהודי בחסות עליונות צבאית מוחלטת ומתאפיינת בפריבילגיות שונות. עבור מק"י- חד"ש "שתי מדינות" מבטיח קשר עמוק עם הרשות הפלסטינית וגורלה. כמו כן, האסטרטגיה השוטפת של מק"י-חד"ש היום היא לבנות חזית עם מרצ וגורמים אחרים בשמאל הציוני. אסטרטגיה זו, של ברית עם השמאל הציוני אמורה לאפשר למק"י-חד"ש לזכות בלגיטימיזציה כגורם ישראלי שבישראלי הראויה למקום מרכזי בזירה המדינית. ח"כ דב חנין עומד בראש המערכה הזאת ומנהל אותה בכישרון. אך המועמד הציוני לברית זו נחלש בצורה חמורה ומאבד בהתמדה את זהותו השמאלית החיוורת. הדברים ידועים ומכאן ההערכה המפוקחת היא שמרצ רובה ככולה תיבלע במפלגת העבודה. מק"י-חד"ש היו מיטיבים עם השמאל אילו היו מוכנים ללמוד מניסיונה של "סולידריות" ומוותרים על הניסיון הנואש לחזור על סיסמאות ריקות מתוכן. הטקטיקה השמרנית שלהם אינה תחליף לראיה מפוכחת של האזור, על התפתחויותיו.

פרוגרמה שאינה מתאימה למציאות לא תגייס אדם. האם לא נבון יותר לאמור בפשטות שעם ממשלה כזאת וביחסי הכוחות הקיימים לא נראה פתרון באופק. השמאל לא נשאר ללא תוכנית עבודה. על סדר היום יש משימות מכובדות: המאבק נגד הכיבוש תוך סולידריות עם קורבנותיו וחשיפה בלתי-נלאית של תוכניות ההתפשטות והתוקפנות של ממשלת ישראל ושאלות רבות הנוגעות לדמוקרטיה ולשוויון. ראוי מאד לראות בהקשר זה מאמר מצוין של האינטלקטואל אדם שץ, המגיע לאותן המסקנות:
Adam Shatz, London Review of Books, The No-State Solution, July 14, 2011

ישראל והמהפכה הערבית

ברור לכל שאין לדון בעתידה של ישראל, לא כל שכן בנושא השלום הישראלי-ערבי, מבלי להתייחס לרעידת האדמה הפוליטית ששמה המהפכה הערבית. נכון שמהלך המהפכה הזו וגורלה אינם ברורים, אך זאת לא סיבה לא להביאה בחשבון, כי מחשבה המנותקת מהמציאות האזורית היא חסרת תוחלת. עדיף להסתכן בהערכות בלתי מדויקות מאשר להתעלם ממציאות רועשת וגועשת, ממציאות המשנה את תנאי המערכה מיום ליום.

מפאת האופי המורכב של ההתפתחות באזור, רב הגורמים המאורגנים בשמאל בוחרים להמשיך כאילו לא קרה דבר. ההנחה שלהם היא שאין לשנות דבר עד אשר שינוי ממש ייכפה עלינו. משמעות הסירוב לבדוק את ההשלכות של המהפכה הערבית פירושה כי השמאל פועל על סמך ניתוח של מציאות שחלפה מן העולם. הממסדים הפוליטיים נדבקים לאותן הסיסמאות אף כי ברור שהנסיבות השתנו מהקצה אל הקצה. השמרנות בשמאל אל מול התפתחויות מהפכניות היא מן המפורסמות.

ייתכן ואני מסתכן בהערכה זו, אך אני סבור שכללי המשחק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ישתנו באופן יסודי במהלך המהפכה הערבית. המציאות האזורית נבנתה על שתי יסודות מוכרים היטב: הנחשלות של העולם הערבי אשר טופחה והועמקה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם מצד אחד, ולעומתה, העוצמה והקדמה המדעית-טכנולוגית הישראלית, תכונות שטופחו אף הן על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. ישראל המזוינת מכף רגל ועד ראש, הפכה לגורם הצבאי העליון באזור, בעוד שהערבים נאלצו להסתפק בצבאות סוג ב' . כך עוצבה מערכת הכוחות במשך למעלה מ-60 שנה. ומערכת כוחות זו שימשה בסיס להסכמים על בסיס מאזן הכוחות שבעבר. המהפכה הערבית באה, בין היתר, לערער על המשך מציאות חד-צדדית זו.

הכול יכול לקרות במזרח התיכון. אפשרי שהמהפכה הערבית תדוכא באש ובדם. אך דיכוי זה לא יוכל לגבש סטאטוס קוו חדש. האזור ירתח עד אשר מערכת היחסים הבין-לאומית תביא בחשבון את האינטרסים היסודיים של העמים הערבים, אותם האינטרסים שהוזנחו והושפלו ואשר משמשים תכלית התנועה המהפכנית. במציאות חדשה זו לא יהיה מקום לישראל המכתיבה תנאים נוחים לה ולאינטרסים הצרים שלה. יחסי הכוחות הישנים של תכתיבים ישראלים ושיתוף פעולה של משטרים רקובים עמה, ייעלמו מן העולם.

אין לדעת באיזה קצב יתגשמו הדברים הנ"ל. המשטר בישראל יסרב להתאים את עצמו למציאות חדשה, ויחפש דרכים לשבש את מהלך הדברים ולמנוע את התמורות מחויבות המציאות. השמאל חייב לפרוץ את המגבלות המחשבתיות הקובעות שהכול יימשך כאילו לא קרה דבר. אין לנו שום אינטרס במצב הקיים. פנינו לשינויים שיתבססו על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. על כן, איננו חייבים לקדש נוסחאות שזמנם עבר. בתקופה החדשה הבאה עלינו לטובה שוב יש מקום לחשוב במונחים של העזה מהפכנית.

אימפריאליזם? מה פתאום?

2011-05-20T10:50:00.002+03:00

תנאי המעבר מרודנות לדמוקרטיה

אין קץ לבלבול בנוגע לטבעו של האימפריאליזם בכלל ולגבי גרסתו הצפון-אמריקאית בפרט. כולם עוקבים אחרי הדיונים השוטפים והויכוחים הקשורים לתפקידה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. אבל איכשהו, ישנה נטייה לשכוח שדיונים אלה בנוגע למדיניות זו או אחרת מתרחשים על רקע סטרוקטורה ענקית שכוחה ונוכחותה הם העובדה המובהקת ביותר בחיים הבינלאומיים. הניסיון מראה שיש לנו קוראים הטוענים שמדובר הקטגוריה ריקה מתוכן. על כן נעמוד בקצרה על עיקר התוכן מושג.

סטרוקטורה זו מורכבת מכוחות מזוינים של כמעט שני מיליון חיילים גברים ונשים, רובם בשירות פעיל ומיעוטם בשירות מילואים. ואין לשכוח את החילות הפרטיים המיוחדים של הקבלנים העצמאיים הפעילים לצד הצבאות במדים. מדובר בקרוב לאלף בסיסים צבאיים המפוזרים מעל פני הגלובוס, כוחות מזוינים שמבחינת כוח אש ויתרונות טכנולוגיים הם בליגה משלהם. מדובר כאן בשליטה או השפעה הכרעת בכמעט כל הארגונים המדיניים והכלכליים הבינלאומיים החשובים. יתר על כן, האימפריאליזם פועל באמצעות מערך צפוף של בריתות מקומיות, צבאיות, כלכליות ופוליטיות מקומיות – המבוססות על שותפות אינטרסים מעמדיים וכמות לא זעירה של שחיתות ושוחד. התכלית של המנגנון הענק זה הוא לשמר משטר בינלאומי של Unequal Exchange – חליפים בלתי שווים. מה הפרוש? ארה"ב ובעלות בריתה משלמות עבור גלם, כוח עבודה, שירותים וכדו' מחיר שהוא מתחת לערכם. מבנה זה מצדיק את עצמו בכך שהוא יוצר משטר של ניצול בין כוחות בלתי שווים ומזרים לקופות ההון סכומים אגדתיים החורגים ממה שיכלו להרוויח במטרופולין.

בשימת לב לקיומה של סטרוקטורה זו והיקפה, קשה למדי להסביר כיצד אנשים מתקדמים יכולים לתמוך בהתערבות צבאית של ארה"ב-נאט"ו בשם סיבות דמוקרטיות או הומניטאריות כביכול. ישנו פיתוי לחשוב, בהיעדר פיתרון למצוקה חמורה זו או אחרת, שאפשר להצדיק התערבות זרה כברירת מחדל. אך התערבות זרה היא בבחינת סם מוות לחולה אנוש. התערבות זרה נעשית אקטואלית היום רק כשהיא משרתת את הסטרוקטורה הנ"ל וצרכיה. לא בכל משבר מקומי מתערבים. ם שישנם משברים דומים אחד לשני שהם גוררים תגובות הפוכות ממצד ארה"ב-נאט"ו. לא חסרים משטרים שמתנכלים לתושביהם בדרגות שונות של ברוטאליות אך מצליחים לשמור על המשך התמיכה של האימפריה. יצר ההתערבות אינו, משום מה, מתעורר. ערב הסעודי היא מרכז הדיכוי והתוקפנות באוזר אך בקושי מזכירים את הגיבוי שהיא מעניקה למשטרים רודניים באזור. אי אפשר להצדיק מקרה מסוים של התערבות צבאית זרה מבלי לטהר את השרץ. אכן ישנם מקרים של דיכוי הדורשים תשובה של סולידריות עממית ומעמדית עם קורבנותיו. במקרים כאלה עלינו לגייס את הכוחות והגורמים הדמוקרטיים ומתקדמים אף כשנראה הדבר "לא מעשי ולא ענייני". אך אין תחליף לסולידריות אנושית ואין ללקות באשליות שכוחות אובמה וידידיו יפטרו בעיות בינלאומיות הומניטאריות שונות. במיוחד כשבדיקה של נסיבות המשבר תחשוף את טביעת האצבעות של ארה"ב וידידיה. אלה הציתו את האש וכעת הם מבקשים לשמש כבאים.

הדיון בנושא ההתערבות הזרה מתקיים בנסיבות חדשות. מצד אחד הולכת ונחלשת הגמוניית ארה"ב ונמצאת במשבר ממושך. מצד שני היא עדיין הכוח המרכזי של שלטון ההון בעולם והיא בעלת עוצמה – במיוחד עוצמה צבאית ברמה טכנולוגית גבוהה – כך שהיא היחידה היכולה לשמר את האינטרסים של המערב כולו. דווקא בתקופה זו, שהיוקרה שלארה"ב נחלשת, מבחר רחב של ארצות מנצלות את משבר ארה"ב כדי לכרסם בשליטתה. תוך כדי כך הן מצמצמות את מרחב התמרון של וושינגטון המבקשת להעניש את הכוחות המתמרדים בזירה הבינלאומית ומעיזים לטפח עצמאותם. כך ארה"ב ובעלות בריתה חייבות להפגין שרירים ולהלקות בשוט דווקא בשעה שמתמעטים המשאבים והרזרבות העומדים לרשותה כדי להטיל משמעת במישור הבינלאומי.

יש לראות בריבוי הארצות המשתחררות מההגמוניה של ארה"ב תרומה חשובה לדמוקרטיזציה של החיים הבינלאומיים. תהליך זה הוא המפתח להתקדמות דמוקרטית ולרפורמות ממשיות בתוך כל חברה הסובלת מרודנות. כי זאת לדעת, ההגמוניה של ארה"ב והצורות השונות בה היא מתבטאת, הינם לרוב הסיבה העיקרית להיעדר דמוקרטיה. אין לך דרך יותר בטוחה להשגת זכויות דמוקרטיות וביצורם, מטיפוח העצמאות המדינית והכלכלית של כל חברה וחברה. השתחררות מההגמוניה הזרה היא דרך המלך אל דמוקרטיה ורפורמות.

אשליות מסוכנות

הקונסנסוס האדיר וההסכמה מקיר אל קיר בתנועה נגד רודנות ולמען דמוקרטיה באזורנו עלולים לעודד אשליות מסוכנות. רצוי להבין שלא כל אחד המפגין בכיכר רוצה את אותו הדבר כשמדובר בחופש ובדמוקרטיה. בקרב אלה המפריחים סיסמאות למען הדמוקרטיה ישנם כאלה השואפים לחופש ולדמוקרטיה כדי שישמשו בסיס לניצול ניאו-ליברלי. הצגתה של הדמוקרטיה המערבית כאלטרנטיבה לדיקטטורה מתעלמת מכך שההבדל בין דיקטטורה ובין דמוקרטיה בארצות ההון הוא כמותי ולא איכותי, עניין של דרגה ולא של מהות. יש להימנע מהאשליה כאילו על ידי סילוק כמה רודנים ומלחכי פנכה שלהם תוכלנה חברות נחשלות להפוך לחברות מודרניות ומפותחות . על פי ההיגיון הזה, אם המצרים רק ייפטרו ממובארק ומבני שפחתו, תתחיל מצרים להידמות להולנד או לשוודיה. האמונה הניאו-קפיטליסטית הזאת מתעלמת משני גורמי יסוד המנציחים את הנחשלות של החברות במזרח התיכון. הגורם הראשון מתבטא בכך שכוח הדיקטטורות באזור הוא פועל יוצא של תמיכת ארה"ב ובעלות בריתה. הגורם השני מתבטא בכך שהחברה הערבית זקוקה לטלטלה אדירה כדי להגיע אל רמה חברתית מניחה את הדעת כסיוד ל תמורות חברתיות עמוקות. הניסיון ההיסטורי שתמורות אלה יובילו במוקדם או במאוחר להתנגשות עם הממסד האימפריאלי, הצבאי והכלכלי השולט באזור. הממסד האימפריאלי מסתדר יפה עם דיקטטורות והוא לא יוותר בקלות על עיצוב החברה הערבית בהתאם לצרכי הניצול.

האוטופיה הדמוקרטית במערב – פתרון שאינו בנמצא

ייתכן וזו הזדמנות טובה להזכיר לחלק מעמיתיי בשמאל שדמוקרטיה בתנאי הקפיטליזם החמסני של היום, אינה אלא קליפה ריקה. ההתרוקנות, אם לא ההרס הגמור, של המוסדות הדמוקרטיים אופיינית לנעשה היום. האמון כאילו קיומן של זכויות אזרחיות פירושו דמוקרטיה ממשית מתמסמס והולך. האם השמאל מציע לעמי האזור לאמץ את מודל הדמוקרטיה של התאגידים הענקיים הרב-לאומיים, של הבנקים החמסניים, של ההזנחה של הסביבה, של פירוק מדינת הרווחה, סירוס האיגודים המקצועיים ושל המיסחור הגס של התרבות.. האם זה מה שאנו מציעים להמונים המפגינים בכיכרות בארצות הערביות?

בימים אלה דווקא מתרחבים החוגים האינטלקטואלים והצעירים במערב החותרים לאופציה של דמוקרטיה חדשה ומעמיקה המשוחררת משלטון ההון. הם יוצאים חוצץ נגד הליברלים והסוציו-דמוקרטיים אשר ויתרו מראש על אפשרות של אלטרנטיבה ממשית לשוק החופשי בתוך הארץ והגמוניה מעצמתי בחוץ. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שיש כאלה בקרבנו המטיפים, במודע או שלא, לגרסה המיושנת והעייפה של הדמוקרטיה המערבית המעמדית כעוגן ההצלה של המפכה הערבית. אין באימוץ מדיניות ניאו-ליברלית פתרון למצוקה של החברה הערבית. רק תנועה חברתית-עממית המבוססת על ערכי השוויון והצדק החברתי תוכל לחולל את השינויים הדרושים לחדש את פני החברה הערבית בכל האזור.

התערבויות להגנת האימפריה

2011-04-24T18:40:00.001+03:00

תבונתו של פרופסור

פרופ' נועם חומסקי נשא לאחרונה באמסטרדם נאום חשוב בנושא "הקווים של הסדר העולמי". חלק ניכר של הנאום הוקדש לתפקידה של ארה"ב בהגנת האזור הנתון להגמוניה המוחלטת שלה. בהתאם לניתוחו המעמיק של חומסקי, מתייחסת ארה"ב לשאר המדינות על פי כלל התנהגות פשוט ביותר. ארצות העולם חייבות להכיר בשליטה ובפיקוח של ארה"ב. ממשלים שיסרבו לנהוג בהתאם לכלל אוניברסאלי זה יסבלו מתגמול מצד ארה"ב הכולל אפשרות איום צבאי ישיר על עצם קיומם. חומסקי מסכם את המצב בדיוק אופייני. אם אתה מצורף כחבר בצוות של ארה"ב אתה תורם לאותה יציבות החשובה מכל. אם אתה קורא תיגר על ההגמוניה האמריקאית, אזי תחשב לאויב היציבות.

הכרחי להכיר בכך שאין למדיניות האמריקאית כל עניין באופיו הפנימי של משטר נתון. עיראק הותקפה, כפי שחשדנו, כיוון שמדינה זו ערערה על התכתיבים האמריקאים בנוגע לשימוש בנפט שלה. האופי של משטר סדאם חוסיין או היקף הדיכוי שלו היו בלתי רלוונטיים כשארה"ב החליטה שעיראק מנסה להתחמק מחובותיה.

בנוגע לאיראן מציין חומסקי ששום סכנה צבאית או ביטחונית לא נשקפת מהרפובליקה האסלאמית. האמת היא שההיסטריה שטופחה על ידי ארה"ב-ישראל היא תגובה להצלחות איראניות בתחומים הדיפלומטיים והפוליטיים.

הסלחנות כלפי התערבות ארה"ב-נאט"ו

יש צורך במשרה מלאה כדי לעקוב אחרי הויכוח הנוקב המתנהל בחלקים ניכרים של השמאל בכל הנוגע להתערבות ארה"ב-נאט"ו בלוב. לזרם התומך בהתערבות דובר חשוב בדמותו של פרופ' גילברט אשכר, הוגה דעות המקורב לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי. אשכר תמך בהתערבות האו"ם ובאזור אל-טיסה, אך שלל את הפירוש להחלטת מועצת הביטחון 1973 שאיפשר הפצצות מאסיביות. אשכר גרס שהתערבות ארה"ב-נאט"ו הייתה מוצדקת לרגל הסכנה שבנגאזי הייתה נופלת לחסדי קדאפי. בתגובותיו האחרונות על המתרחש בלוב, אשכר אמנם מזהיר נגד הכנסת חיילים זרים ללוב, אך דבק בתמיכתו ב"מועצת המעבר הלאומי" - הזרוע המדינית של המורדים, וקורא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים.

עמדה זו נראית בעיני עבדכם הנאמן שגויה לחלוטין. הרי ידידינו, הסנאטור ג'ון מקיין, צץ השבוע בבנגאזי. ברור שלא הגיע לשם כאזרח פרטי, אלא בתור הדובר של העמדה הנצית בוושינגטון. בתוקף תפקידו קרא גם הוא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים. אין טעם להיכנס לדיון אידיאולוגי על המקריות של הזהות המעשית שבין עמדת איש השמאל אשכר לאיש הימין האמריקאי מקיין. הרי בנקודה זו, לאחר הדיונים האינסופיים בקשר למקורות המשבר בלוב, אנו עוסקים לא בתיאוריה, אלא בעולמה של המדיניות המעשית ביותר. מלחמה מתנהלת בלוב והיא מתנהלת באפוטרופסות, בניהולם ובהנהגתם של ארה"ב-נאט"ו. מטרת המלחמה בשלב זה היא לחולל "שינוי משטר", כלומר חיסול ממוקד של קדאפי ומשפחתו. בנסיבות שנוצרו, יסבלו ארה"ב-נאט"ו השפלה מבישה אם יסכימו להצעות ההגיוניות להפסקת אש. הרי חבל על כל טיפת דם.

ישנה טענה סבירה שקדאפי היה אשם בניסיונות לחסל את הכוחות שהרימו את דגל המהפכה הדמוקרטית באזורו, וכי דווקא הכוחות שמרדו נגד קדאפי היו זכאים לתמיכה מלאה מצד השמאל. אכן, רבים בשמאל רואים בפשעי קדאפי את מהות המשבר בלוב. מנקודת ראות זו, המורדים מופיעים כקורבנות קדאפי הזכאים לסולידריות מצדנו. אך אנו נתקלים כאן בקושי חמור אך מוכר, אותו קושי שהיה קיים בשורה ארוכה של משברים שבמרכזם טיפוסים כסדאם חוסיין, הטאליבן ואפילו אל-קעידה. כאשר השמאל יצא נגד התערבות זרה בעיראק, באפגניסטן ובמקומות רבים אחרים, ביקשו להאשימו באהדה למנהיגים המותקפים בשעת ההתערבות. האשמה זו נגד השמאל מתעלמת מהדינמיקה המתלווה לכל התערבות זרה. העימות בין ארה"ב, הפועלת לפי האינטרסים האימפריאליים שלה מצד אחד, ובין הרודנים הריאקציונרים והפונדמנטליסטיים המקומיים מצד שני, מאפשר לשכבות הריאקציונריות ביותר להציג את עצמם כקולות הלגיטימיים של זהות אותנטית ושל פטריוטיזם. דינמיקה זו, המתפתחת באופן אינטנסיבי במרכזן של כל ההתערבויות, חוסמת למעשה את התפתחותן וצמיחתן של הכוחות החברתיים הזורעים את זרעי שחרור האמת ורפורמות ממשיות.

אפילו נניח שכוחות פרו-דמוקרטיים היו בעלי השפעה בתחילת המשבר כפי שרבים סבורים, באו במהירות בזק התפתחויות ששינו את המצב מקצה אל הקצה. כוחות דמוקרטיים אלו לא יכלו לשרוד כאשר המאבק נגד כוחות קדאפי הוכפף ואורגן מחדש כמאבק ליישום מדיניות הקואליציה של ארה"ב והמערב, כדי להציל את "הציוויליזציה" ואת "העולם החופשי".

סוריה במשבר

קיים חשש שיש סימוכין לדיווח על התקפות רבות מימדים של המשטרה והצבא על מפגינים אזרחים סוריים שלווים. עם אימות הדברים ממקורות אובייקטיבים, תהיה זו חובה של כל דמוקרט לקרוא למשטרו של אסד להפסיק לאלתר במעשים כגון אלה. יחד עם זאת, אנו לא חיים בעולם של פלאות רומנטיות, ותוך כדי כך איננו אדישים לטבעם של הגורמים השונים באופוזיציה בסוריה, במיוחד לאור העובדה שסוריה מורכבת מישויות אתניות וסקטוריאניות שונות. המשמעות הבינ"ל של המשבר בסוריה אינה נטולת חשיבות. אובמה בכבודו ובעצמו התגייס להסביר שהסורים פועלים כפי שהם פועלים על סמך העידוד והסיוע מאיראן. אובמה מיתמם בהתחשב בעבר של ארה"ב הכולל ראיות חותכות שזרועות אמריקאיות של ריגול וחתירה פעילות בשטח. כשאנו מזכירים את העובדה הזו, מנסים ידידי אובמה לטעון שאנו רואים את ההפגנות והמחאות בסוריה כפרי מאמציו של ה-CIA. אך זהו שקר גס. עמדתנו היא שהמחאות ההמוניות משקפות חולשות ופגמים חמורים במשטרו של אסד. אך תהיה זו טעות חמורה להתעלם מהמדיניות האמריקאית נגד אסד. ארה"ב הייתה מאושרת לנצל את המשבר הקיים כדי לחסל את משטרו של אסד. לא חסר לה רצון, אך היא חייבת להסס בגלל המחיר הגבוה האפשרי של התערבות ישירה. יתר על כן, התערבות כזו אמורה להסתבך לאור העובדה שאי אפשר בכלל לארגן ממשל פרו-מערבי שיוכל להחליף את המשטר הקיים.

ככלות הכול, הממשל בסוריה הגן במשך השנים על ריבונותה ועל עצמאותה של סוריה נגד הלחצים האמריקאים. ממשל זה פעל על בסיס של סולידריות לעניין הפלסטיני בשעה שרודנים כמובארק קשרו קשר עם ארה"ב נגד זכויות העם הפלסטיני. הישרדות אסד תלויה, בסופו של דבר, על כך שיהיה ראוי לאמון ולתמיכה של המוני העם בסוריה. לסוריה יש אויבים, אך זו סיבה מספקת לכך שלא תהפוך לאויבת הגרועה ביותר של עצמה.

התערבות הומניטרית: מי מחליט, מי מרוויח?

2011-04-09T10:59:00.000+03:00

בראשית המשבר הנוכחי בלוב נמצאו לא מעט חברים בשמאל שהאמינו שאין ברירה אלא לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב על מנת למנוע אסון הומניטרי. אך כאשר התבררה האג'נדה האמיתית של המערב ה"נאור", וכאשר העמיקה ההבנה שמדובר למעשה בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, תמיכה זו הלכה והצטמצמה. כרגע אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב ולתמיכת ארה"ב והנגררים שלה ב"מורדים" שאיש אינו יודע מיהם בדיוק ומה הם רוצים. בכל מקרה אין לראות את המורדים כגורם דמוקרטי המייצג זרם שמאלי בחברה הלובית. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב על פי האינטרסים של ארה"ב ונאט"ו.

לכן, אין זה מפתיע כי לפי הידיעות והספרות הענפה ממקורות שמאליים בחו"ל, אפשר לקבוע כי השמאל בכללו הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב–נאט"ו מלוב. הכוחות האלה אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה.

השימוש בשיטה של "התערבות הומניטרית" הפך לכלי קבוע המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות ולנצל למטרה זו את כל האמצעים, כולל התערבות צבאית. וראה זה פלא, תמיד יש נימוקים נעלים ונאצלים המצדיקים התערבות כזאת. אך נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת המניעים והאינטרסים של מעצמות המערב. הרי המקרה של ההתקפה על עיראק הוכיח אחת ולתמיד את הצביעות בשיטה זו.

היום האזור שלנו מספק הוכחות ניצחות נוספות לדבר כזב ההתערבות ההומניטרית. תמיד ימצא תסריט כדי לשכנע שמדובר במטרות נעלות ולא סתם באינטרסים של המערב. גם במקרה הנדון אין התסריט ברקע הפלישה ללוב עומד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לג'נוסייד ובוודאי לא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה בלוב בכללה או בבנגאזי בפרט. בוודאי יש יסוד להאשים את משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אך תופעות כאלה, כפי שנראה להלן, הן שכיחות למדי באזור. אפילו לא היינו פוסלים התערבות באופן עקרוני – ויש נימוקים רציניים לפסילה זו, אין הוכחות ודאיות לגבי מימדי המעשים והיקפם. לא היה אפילו ניסיון לשכנע שהיה הכרח להפעיל מידה כזאת של כוח אלים. יש חשש מבוסס שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה ומסיבית.

מבחן הסטנדרטים הכפולים להתערבות הומניטרית

ההיגיון מחייב שהמעצמות המתערבות חייבות להוכיח שהן פועלות על פי נורמה קבועה המחייבת התנהגות קבועה במצבים דומים. כמו כן, חייבים המבקשים להתערב להמציא נימוקים משכנעים שפעילותם אינה כסות להשתתפות במאבקים מקומיים לצדם של המשטרים והחוגים המקורבים אליהם. השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם ואת שאר העולם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה הסותרת באופן חד משמעי את מגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי לגלית בעליל ומשבר הומניטרי ממשי ההולך ומעמיק. אך מה לעשות? ערב הסעודית היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור.

נשיא תימן, סלאח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה. הגיבוי של האמריקאים מאפשר לו לפעול לדיכוי אכזרי של עמו המתקומם, אך במערב אין פוצה פה. לאחרונה שוקלים האמריקאים את החלפתו בגין ביצועים כושלים. אך הדבר מטופל כאילו מדובר בעניין אמריקאי פנימי.

דמוקרטיזציה מהי?

אין צורך להתעלם מתכונות אנטי-דמוקרטיות מובהקות בארצות כמו סוריה ואיראן. אך הצגת נושא הדמוקרטיה בארצות אלה מחייבת גישה כוללת רצינית. יש צדק בשלילת כל הרודנים במזרח התיכון, אך כל שיטות של שלילת זכויות היסוד מהמוני העם פסולות מעיקרם. הרבה מהביקורת היא צבועה. ההבחנה שלפיה מדובר במערב דמוקרטי וכי אובמה, קמרון וסרקוזי הם אינם רודנים אלא שליטים נאורים, היא כוזבת. השלטון של השילוש הקדוש באזור הוא שלטון של כפיה ואלימות. ישנו מאמץ אידיאולוגי ותעמולתי אדיר להוכיח שאין הבדל ממשי בין סוריה ואיראן מצד אחד ובין העריצים המשרתים את וושינגטון בנאמנות נגד העמים שלהם. אך האמת היא ששתי הארצות הללו ניצבות בפני סכנה מתמדת של תוקפנות מצד שתי המעצמות הגרעיניות באזור, ארה"ב וישראל. חטאם החמור ביותר הוא סירובם להשתלב באופן אסטרטגי וכלכלי במערך של ארה"ב והנגררים אחריה. נכון שלמשטרים הללו יש נטיה פסולה להגדיר כל פעילות מחאתית כפעולה חתרנית, ועל כן קיימת דרישה צודקת בדעת הקהל הדמוקרטית

לכבד את זכויות העם. יחד עם זאת אין להתעלם מניסיונות חוזרים ונשנים של ארה"ב ובעלות בריתה לנצל כל פרצה כדי לחולל מהפכות שאין להם שום קשר לערכי ג'פרסון ולינקולן.

התומכים בעצמאות סוריה ואיראן מדגישים שוב ושוב את החשיבות של שינויים פנימיים דמוקרטיים וחברתיים כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו. תמיכה זו נחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הנאו-ליברליות המסתמנות לאחרונה בשתי המדינות על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.

האזור נמצא בהצטלבות דרכים היסטורית

בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה. אך ככול שעוברים הימים מחריפה תחושת הדאגה. אמנם אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות הדמוקרטית של העם ובין הרכבת ממשל דמוקרטי נבחר חדש. אך ישנה בעיה חמורה בדרך. בתקופת המעבר צובר הצבא גם במצרים וגם בתוניסיה עוצמה בלתי רגילה. עוצמה זו ניתנה להם כפיקדון למען חסימת ניסיונות של חוגים הקשורים ברודנים המודחים לחזור לשלטון. אך יש סימנים לכך שהשלטון מוצא חן בעיני כמה מהגנרלים. תוך כדי כך, מדברים במצרים על הסכם בין הצבא ובין האחים המוסלמים.

לכל מהפכה חוקים משלה. ואחד מהם הוא שאם לא מתקדמים, אזי – נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, ישנם עדיין כוחות חזקים במצרים ובתוניסיה המבקשים לכונן משטר של מובארק ללא מובארק ומשטר של בן עלי ללא בן עלי. השמאל התומך בלב ובנפש בתהליך המהפכני מייחל לפרוגרמה לוחמת חדשה. בנוסף להנחת יסודות איתנים לדמוקרטיה, לזכויות אדם אישיים ופוליטיים, תציג הפרוגרמה של השמאל יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.

ידוע שכיום השמאל כשלעצמו אינו מהווה גורם חזק בעולם הערבי. יחד עם זאת יש לשער שכוחות השמאל ילכו ויתעצמו על רקע המצב המהפכני ההולך ומעמיק. בנסיבות אלה, המורשת של ג'מאל עבד אל- נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. בכל מקרה, הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית, מעין נייטרליות חיובית. אין ספק שהצעדים הראשונים בכיוון זה צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם איראן.

בניית פרוגרמה חברתית-כלכלית דמוקרטית הינה תפקיד חיוני שאין להתחמק ממנו. יש יסוד להאמין שהצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה בצורה מכרעת בהתוויית דרך המפנה עורף לכלכלה הניאו-ליברלית שזכתה לפריחה במשטר מובארק. יש לייחל לעמי מצרים וטוניסיה שיחדשו במהרה את התנופה המהפכנית הבנויה על תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.

נ.ב. הדברים על מצרים נכתבו לפני קבלת הידיעות הבוקר בדבר ההתנפלות הברוטלית של הצבא על מאהל הדמוקרטים בכיכר א-תחריר.

אשליות פרלמנטריות מול מציאות מהפכנית

2011-03-31T10:04:00.000+02:00

חלל שיש למלאו?

ישנו זרם עז של ידיעות בתקשורת המבשרות, לכל המתעניין בנושא, על מכלול של מגעים, היערכויות והתארגנויות בקרב פעילי השמאל למיניהם. ככל הנראה, חש ציבור זה בחלל ריק בזירה המדינית שיש צורך להזדרז על מנת למלאו. המרחב הפנוי כביכול הוא המרחב שמאלה מקדימה עד ל... חד"ש. מרחב זה מוגדר בלשונה השגורה של התקשורת כמרחב הטבעי של השמאל. הנרטיב הזה בנוי על הנחת יסוד שלשמאל יש כעת שעת כושר, במידה וידע לנצלה. קיימים גם חוגים המלווים את התהליך הזה, המורכבים מיחצ"נים מתנדבים המגייסים מומחים לדעת-קהל ומשאלים, חלקם מיובאים ישר מארץ הדמוקרטיה הנצחית, ארה"ב.

כנס השמאל באירוח שלום עכשיו

הייתה זו תנועת שלום-עכשיו אשר לקחה על עצמה ליזום ולארגן כנס רב משתתפים אשר התקיים ביום שישי, 25.3.11, בתל-אביב. אפשר לציין שכנס זה היה שונה בכך שדנו בהקמת מפלגת שמאל חדשה שתתבסס על גורמים ציונים ולא ציונים יחדיו. אין צורך להתעמק בנושא הגישושים הנמשכים בשמאל הישראלי כדי לזהות במרכזם – ממש במרכז – את חברינו מהנהגת מק"י-חד"ש. אך הכנס הזה גם דמה מאוד לכנסים השגרתיים של השמאל הציוני במיעוט המשתתפים מקרב הערבים הפלסטינים בישראל. יש להניח שכל המשתתפים הרגישו בחסרון זה והצטערו עליו. יחד עם זאת כל מי שמכיר את השטח ומודע לדינמיקה שלו, מבין שאי אפשר לארגן כנס יהודי ערבי ממשי כאשר המארח הוא גוף יהודי-ציוני מובהק. אין מקריות טהורה בדברים הללו. נחזור ונדון במשמעות ההרכב הלאומי הבלתי סביר בכנס זה בהמשך.

הכנס דן, כצפוי, בשאלות המרכזיות בסדר היום. אפילו התקיים פאנל הדן במהפכות בעולם הערבי. הפאנלים המרכזיים עסקו בשיתוף פעולה בין השמאל הציוני לבין השמאל הלא ציוני. נושא זה והשתתפותם של מק"י-חד"ש נראים לכאורה כפריצת דרך בשמאל הישראלי והישג לא מבוטל להנהגת חד"ש. הכוונה המוצהרת של הדיונים הייתה כיצד ניתן להחזיר את השמאל למרכז הפוליטיקה, אך כל משקיף רציני יבין מכל זה שהכנס והאירועים הדומים לו מתנקזים לסוגיה מרכזית אחת – הופעת השמאל על אגפיו במאבק האלקטורלי המתקרב ובא.

מסתבר שמשהו השתנה. מגוון נציגי השמאל הציוני דנים ברצינות באפשרות של קליטת חד"ש לתוך מסגרת אלקטורלית חדשה. מהדיווחים אנו למדים שחברת הכנסת לשעבר, תמר גוז'נסקי, התמרמרה לנוכח התבטאויות ששללו את צירוף חד"ש למסגרת חדשה. עמדה זו של גוז'נסקי מופיעה בצורת האשמה נגד אנשי השמאל הציוני המבקשים להחרים את חד"ש. מכאן אפשר להסיק שחד"ש רואה את עצמה, אם יוסר החרם נגדה, מועמדת להצטרפות למפלגת שמאל חדשה, ההולכת וקמה – ממש ימות המשיח. הרי אין טעם לתקוף חרם על חד"ש אם חד"ש אינה מעוניינת באפשרות הצטרפות למפלגה החדשה.

כיצד עלינו להתייחס לזעזוע המדיני הזה בקרבנו, לרעידת האדמה בנוף הפוליטי של ארצנו? ישנם ציונים המוכנים להתחבר לחד"ש ברשימה חדשה. הנכון הוא שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את היקף התופעה ועל כך נתייחס בהמשך. כמובן, גם מצד חד"ש הדברים אינם ברורים לחלוטין. האם אין קשר בין העובדה שארגון הכנס נמסר לשמאל הציוני, ובין העדר השתתפות משמעותית של פעילים מהציבור הערבי הפלסטיני?

סיבות לדאגה

כולם רוצים באחדות. כולם רוצים באחדות יהודית-ערבית. אך כולם יודעים שבעיית האחדות היא מורכבת וכרוכה בשאלות פרוגראמה רציניות. מעצם טיבה של השאלה ברור שיש לטפל בה כנושא המעסיק את שני הציבורים – היהודי והערבי. הפיכת סוגית אחדות השמאל לנושא המעסיק את השמאל היהודי בלבד מדאיגה ביותר. ערביי ישראל הם אבן פינה של השמאל בחברה הישראלית בכל המובנים: במובן המספרי, במובן של ניסיון פוליטי וחשוב מכל, בתוקף מעמדו של הסקטור הערבי במאבק הכללי לשלום ולשוויון. הרי אין שמאל בארץ שיוכל להתבסס ולהתרחב מבלי לכלול בתוכו את מירב האזרחים הערבים. השתתפותם זו של הערבים הישראלים אינה שאלה פורמאלית או נושא צורני. בניית ברית אפקטיבית בין יהודים וערבים ומקומה של כלל האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית בתוך הברית הזאת, היא האתגר המרכזי של השמאל בארץ זו.

מכאן יש לשאול, האם במקום צירוף ערבים בודדים לשמאל הציוני בתור גלגל חמישי, רצוי להתעמק בהרכב המועמדים להקמת המפלגה החדשה. מה יש לנו כאן? האם אפשר לבנות מפלגה אחת אינטרנציונליסטית שבנויה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ הנאבקים להוכיח נאמנותם לציונות? בנוגע לשרידי העבודה לא נותר אלא לקבוע שהם לא העזו לעזוב את הקואליציה של נתניהו-ליברמן-ברק. למעשה הם נשארו מאחור לאחר שברק ברח ונתן מכה ניצחת להמשך ההישארות בקואליציה איומה זו. אין לך אשליה חמורה מזו, הבונה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ כמנהיגי השמאל. יתר על כן, זו אשליה להאמין שמנהיגי מפלגת העבודה יתקרבו בצורה כלשהי לעמדות וערכי הציבור הערבי.

קשה להבין שישנם אנשים המאמינים שמר"צ המרוסקת יכולה לאסוף את שבריה. לא ניתן לראות בה כוח רציני המבקש להופיע ברשימה משלו בבחירות הקרובות. רב אנשי מר"צ צופים מרכזה ומייחלים לרשימה אחידה עם מפלגת העבודה. אמנם יש לברך על כך שישנם במר"צ פעילים מסורים שלא יחזרו בשום אופן ל"אמא מפא"י". הכוונה היא לאותם החברים שנותנים את הנשמה במאבק נגד הכיבוש. חברים אלה רואים את עצמם כמקורבים לשמאל היהודי-ערבי ויש לברכם על כך. אך יתברר להם שיוכלו לקדם רק חלק של פעילי מר"צ.

בנוסף על כן, יש לזכור שהיו כנסים לאחדות השמאל. אך על פי ניסיון העבר אפשר לצפות שעל פי רוב ההר אכן מוליד עכבר. חברי השורה מתייצבים בלב טהור לדרישה למאמץ עילאי להתגבר על הפיצול ועל הפילוג. אך כאשר הדרישה לאחדות אינה מבוססת על ציבור רחב של פעילים ואחדות פעולה בשטח היא נופלת קרבן למנגנוני המפלגות ולאלו הקרובים לצלחת. יש בעיה חוזרת של המעבר מנטיות לב טהורות של הציבור אל המציאות של הרכבת הרשימות לכנסת וקביעת הזוכים במקומות הבטוחים לעומת אלה שאין להם סיכוי להיבחר. יש ככלל מהומת אלוהים בתוך תוככי מפלגות ותיקות כאשר ניגשים למלאכה הקשה של הרכבת הרשימה. מסתבר שאין כמות בלתי מוגבלת של קניידלך. אם אתה מבקש לצאת מעולם הפראזות היפות, שב רגע אחד ונסה להרכיב רשימת מועמדים. יתברר חיש מהר שרק תנועה ציבורית רבת עוצמה ובעלת כושר ארגון אמורה לקעקע את האינטרסים המסורתיים שבכל מפלגה ורסיס של מפלגה. חובה להגיד את הדברים האלו, לא תוך ציניות אלא כדי לשקף אל נכון את המשקל של כנס זה או אחר, מוצלח ככל שיהיה.

ריאליזם מדיני מול אשליות

חד"ש נמצאת בבולמוס של בניית חזיתות באוכלוסייה היהודית הישראלית. אז מה רע בכך? הרע בכך הוא שהיא אינה פועלת ברצינות להעמקת האחדות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. ישנו חשש מבוסס שהנהגת מק"י-חד"ש מבקשת להתאים את מדיניות האחדות להגמוניה הציונית בישראל. לעומת מדיניות מוטעית זו, יש להתאים את מדיניות האחדות לאסטרטגיה שבמרכזה אחדות ערבית יהודית בישראל נגד הכיבוש, נגד האפוטרופסות האמריקאית, למאבק לשוויון ולמאבק החברתי של עובדי ישראל.

אחדות לאיזו מטרה?

תהיה זאת טעות חמורה להיבלע בבישולים של השמאל הציוני. שאיפה כזו דוחפת את מק"י-חד"ש לשוליים של המאבק ההיסטורי. לדוגמא, הנהגת מק"י-חד"ש טרודה בהצלת עבודה ומר"צ, משימה בלתי אפשרית כשאשר סביבנו סוער וגועש העולם הערבי. כל תרומה שמאלית המבוססת על אחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית היא בעלת משמעות רצינית. בסופו של דבר קיום העם היהודי באזור זה תלוי בכוחות ערבים ויהודים החותרים למזרח תיכון חדש באמת. ייחוס משקל מתאים לאתגר זה מחייב מאמצים עילאיים לאחד את האוכלוסייה הערבית-ישראלית על בסיס מצע אינטרנציונליסטי. והרי משימות כגון אלה מתאימות לגורם מהפכני של אמת פי אלף מחיפוש אחר קומבינה גואלת בשותפות של השמאל הציוני.

כמה הערות בעניין המשבר בלוב

2011-03-04T09:39:00.000+02:00

4.3.11

מאת ראובן קמינר

יש סימוכין להאשמה שמשטר גדאפי הפעיל אלימות ברוטאלית נגד המפגינים במדינתו כשאלו ביקשו לחולל מפנה בלוב הדומה לזה שהתחולל בטוניסיה ובמצריים. אנשי גדאפי מכחישים את האשמה. ולכן רצוי שהאשמה הזאת תתברר לפני גוף אובייקטיבי.

גדאפי אינו אלא אחד מעל תריסר רודנים באזור, הנתמכים באופ צבאי, כלכלי ופוליטי על ידי ארה"ב. ארה"ב ראתה בהתגייסותה לימין המרד הלובי, הצודק כשלעצמו, אפשרות פז להתערב בלוב. על כן, היא עשתה ככול יכולתה להפוך את ההתקוממות הצודקת בלוב לעימות בין ארה"ב החשה עצמה, לימין הדמוקרטיה ובין משוטר הרודן.

ארה"ב חיפשה ואף מצאה מתנגדים לקדאפי וביניהם ראשי שבטים ואנשי צבא, וגם בעלי מעמד אופורטוניסטים שכיהנו בממשלת גדאפי עצמה. יריבים אלה של גדאפי הצטרפו למערכה כדי להתחשבן עם גדאפי ולקדם סדר יום שאינו דומה לזה של המתקוממים במהפכה הערבית הכללית.

אין לזלזל בניסיון ובהבנה של מנהיגי ארצות המהפכה הבוליביאנית, כגון קסטרו וצ'באס. הרי הם מכירים היטב על בשרם את האסטרטגיה ואת שאיפותיה של ושינגטון. הם מבינים היטב שארה"ב מוכנה להקריב את גדאפי ולהתייצב נגד משטרו (הידידותי ביותר לארה"ב) על מנת לרכוש מעמד כחברה פעילה במהפכה הערבית.

ארה"ב ואירופה הציגו מיצג שווא כאילו משטרו של גדאפי הולך ומתפורר. תוך כדי כך, הן עודדו את האופוזיציה בלוב להתארגן למסע צבאי כדי להשיג ניצחון מהיר תוך הישענות על ההשפעה הפוליטית וכוח הנשק של ארה"ב.

קסטרו צדק כאשר הזהיר שארה"ב כבר מתערבת בלוב כדי להשפיע על התנועות העממיות במזרח התיכון ולשכנע אותן שיש לה, לארה"ב עדיין כוח והשפעה. ההזדהות של מיליונים במאבק הערבי לחופש ולדמוקרטיה מחייבת נטרול ההשפעה האמריקאית תוך כדי פירוק ההגמוניה האזורי שלה, הגמוניה הפועל באמצעות שורה ארוכה של רודנים הדומים לגדאפי. התגובה של קסטרו אינה סתם תגובה של פרשן

יודע דבר. קסטרו, בדבריו, מייצג תחושות ואינסטינקטים פוליטיים של המונים ביבשת שלמה. המונים אלה הם מלומדי ניסיון שלימד אותם כיצד המעצמה לצפון יודעת איך להפעיל כוח וכסף כדי לאחוז עיניים בהכנה לפעולה תוקפנית.

הדמוניזציה של גדאפי ראויה להערה מיוחדת. גם בדמוניזציה יש בעיה של מידתיות. התקשורת אוהבת לגלם את כול הרוע באיש אחד. בכוונה או שלו בכוונה יוצא שהשחקנים האחרים בדרמה הזאת, כקלינטון ואובמה, הם אנשים מכובדים והגונים. הצופים בדרמה של המשבר הבין לאומי מזהים כל כך הרבה רוע אצל הקולונל בעל ההתנהלות החריגה שלא נותר להם הערנות הדרושה לנתח את המהלכים כולם. לא שכחנו את התפקיד של הדמוניזציה של סדאם חוסיין לקראת מלחמת עיראק. אכן סדאם חוסיין היה רוצח אכזרי. אך הדמוניזציה הייתה חלק של מסע תעמולתי שהצלחתה חוללה אסון זוועתי לעם העיראקי. אסון זה נמשך עד עצם היום הזה. אכן גדאפי טיפוס מוזר ונאלח המוכן לכל מעשה מתועב להגן על השלטון שלו. אך האופי החריג של גדאפי אינה סיבה המצדיקה התערבות זרה בלוב. אין לנו שום נחמה בכך שהאמריקאים המכינים פעילות צבאית אפשרית בלוב לבושים בחליפות מהודרות ונחשבים כאנשים 'נורמלים' לכל דבר.

האסכולה הישראלית בפרשנות וויקיליקס

2010-12-09T16:56:00.000+02:00

ההדלפות מוויקיליקס הן בעלות השפעה שונה מארץ לארץ. הקאדר האינטלקטואלי מפרש את החומר המודלף. שתי תגובות מקומיות לתופעת וויקיליקס ראויות לעיון. מדובר במאמריהם של פרופ' שלמה אבינרי וכתב החצר ארי שביט (כל המובאות להלן הן ממאמריהם מיום ה- 3.12.2010).

שביט נהנה להעליב את ג'וליאן אסנג', מייסד וויקיליקס, ולהוקיע את הפרוייקט השנוי במחלוקת. במאמרו הוא מסית לאלימות נגד הפרוייקט ומייסדו. הוא מכנה את אסנג' "פושע מסוכן", "סייבר-טרוריסט", "אנרכיסט הזוי" ו"מגלומן חסר עכבות". מייד לאחר ששביט מוכיח את נאמנותו למחנה שוללי וויקיליקס ומשמיציהם, הוא מחליט שאסנג' ביצע, ללא כוונה, שירות גדול עבורנו. מסתבר שלמרות מגרעותיו, אסנג' "ניפץ את הדוגמה השלטת... הקובעת שהבעיה העיקרית במזרח התיכון היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכיבוש, ההתנחלויות". שביט ביקש לבנות פרדיגמה חדשה על מנת להחליף בה את הדוגמה המקובלת הישנה. הוא הרגיש את הצורך לנצל את הנוכחות הערבית בקואליציה האנטי-איראנית על מנת לקדם את הקו החדש שלו,מכיוון שהממסד הישראלי מבקש לכפות פרשנות "חדשה" על בסיס הדלפות וויקיליקס.

שביט מסביר שאין עתה שום יסוד לטענה בדבר המרכזיות של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לגרסתו, האמת היא שהערבים אינם מודאגים לנוכח הסבל בפלסטין. למעשה הם אף זקוקים לישראל כדי לחזק את משטריהם הרקובים. אפילו אבו-מאזן והרשות הפלסטינית מבינים שלא יוכלו לשרוד אל מול עליית איראן. זו הסיבה שהם קשרו את גורלם בשיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם ארה"ב ובעלות בריתה באזור. תגליות וויקיליקס, ממשיך שביט, מוכיחות לכולם שהטענה כי יש למצוא פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם פיתרון הבעיה האיראנית, חסרת כל בסיס. שביט וחבריו הם אלו שטיפחו במשך שנות דור את התזה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז ההתפתחויות באזור. דוגמה זו עזרה להם לקדם את הפיקציה כאילו עומדת ישראל לבדה ומבודדת נגד העולם הערבי כולו המאוחד בשנאת ישראל וברצון להכחידה.

לשמאל היה ברור מראשית הסכסוך הישראלי-ערבי שהסכסוך עצמו הינו תוצאה של סיבות עמוקות ורחבות ממנו. אפשר וצריך לנתח את סיבות ההתפתחויות באזור במונחים הבאים: התופעה המרכזית והקובעת באזור הינה המאבק של ארה"ב, שפעילה למען האינטרסים האימפריאליים שלה, לשמר את שליטתה ברזרבת הנפט שבאזור. לצורך מטרה זו ארצות-הברית מתחזקת מבנה של ארצות "ידידותיות" שיגנו על האינטרסים שלה.

אם להתייחס להתפתחויות האחרונות, אין אף פרשן שמאלי רציני שלא שם לב שהארצות הערביות המכונות "מתונות", הפכו לחוליה אינטגרלית בהכנות של ארה"ב וישראל למלחמה נגד איראן. המשטרים במצרים, ערב הסעודית ובירדן מושחתים וחסרי תמיכה עממית ממשית. קיום אלטרנטיבה להגמוניה האמריקאית – המבוססת על העוצמה הכלכלית והפוליטית של איראן, טורקיה ולבנון (וכוחות פוליטיים רבים) – מהווה סכנה מוחשית ומיידית למשטרים הבלתי אהודים הללו. התלות של המדינות "המתונות" האלה בארצות-הברית, שמה ללעג את תמיכתן המוצהרת בעניין הפלסטינים. הממסד הישראלי מנצל את גילויי וויקיליקס כדי להבהיר לדעת הקהל העולמית שאין ממש בטענה כי יש לטפל בדחיפות בשאלה הפלסטינית, שהרי אפילו אצל הערבים הנושא לא עומד על סדר היום.

נכון הדבר, הקואליציה הגזענית של ביבי והמשטר הפונדמנטליסטי של ערב הסעודית רתומים למנגנון המלחמה האמריקאי ומזמרים את אותן הזמרות: קדימה לטהרן. המטרה היא פשוטה: שינוי המשטר באיראן. הרי אין טעם בהפצצת מספר מתקנים גרעיניים שניתן לשקמם במספר חודשים. דינה של איראן הוא חורבן גמור או כיבוש.

הבשורה החדשה השנייה המתפשטת באזורנו, קובעת שאובמה חלש ומתחלש עם הזמן. העדות לכך היא בסימנים המתרבים כי ההגמוניה האמריקאית מתפוררת, וכי כל יועציו של הנשיא האמריקאי עומדים נבוכים אל מול השאלה כיצד ניתן לשנות המגמות מגמות אלו. הפרשנים הישראלים מסיקים מכך שאם אובמה מתחלש, ביבי מתחזק. לגבי הדיון על ההקפאה מסתבר שאין מי שיאבק למען העניין הפלסטיני. הילרי קלינטון אינה צריכה לבזבז את מרצה ולסיים את כתיבת המכתב שאמור היה לדון במה היא וביבי הסכימו או לא הסכימו בפגישת שבע השעות המפורסמת שלהם. בלשון החבר'ה, ביבי יכול על אובמה. מכאן רוב הישראלים משוכנעים כי הוצא העוקץ מהלחצים האמריקאים, וכי לדיפלומטיה האמריקאית נותרה רק אופציה אחת באזור: אופציה צבאית נגד איראן.

אך ה"הצלחה" הזו אינה בת-קיימא. אם ביבי מרגיש שהוא בעליה אל מול הירידה של אובמה, הוא דומה לאותו נוסע העולה במעלית בספינה שמתחילה לשקוע. כדי לשמר את השפעתם באזור, שוקלים ביבי והפטרונים האמריקאים פתיחת מלחמה חדשה – שהיא כולה מעשה של ייאוש. ישראל וארה"ב מתפתים להימור בגורלם של מיליוני בני אדם, גברים, נשים וטף. העובדה שזו מדינה יהודית אשר מובילה בעיוורון את האזור לשואה חדשה, היא עדות להשחתה מוסרית איומה – שבאה כתוצאה ממשטר שהוא יהודי בשמו, אך למעשה נעדר כל שורש בפילוסופיה של צדק. משטר הבנוי על שוביניזם, גזענות וכיבוש.

מי עומד מאחורי וויקיליקס?

הזעיר-בורגני המצוי מבטא את חוסר הביטחון של המעמד שלו על-ידי סלידה וחשדנות כלפי כל ערעור בצורך בשליטה ובסדר. הרי ברור לו שלא מתקבל על הדעת שאנשים חסרי סמכות יסתובבו תוך כדי השמעת... דברי אמת. פרופ' אבינרי זועם על כך שארה"ב אינה מסוגלת לשמור סוד, על רמת המודיעין הנמוכה האמריקאית, על דיווחים רשלניים וכדומה. אבינרי מבכה במיוחד את חוסר היכולת המשווע של אובמה להבין את האזור שלנו שבו "מדובר בתרבות פוליטית שונה מהמקובל אצלנו ובדמוקרטיות מערביות. עם כל הרצון לחיות בשלום עם שכנינו, זה לא בדיוק העולם שאנו מבקשים - או צריכים - לנסות להשתלב בו מוסרית או ערכית: לא נעים לומר זאת, אך כדאי להכיר בכך. ". אמנם מדובר בפרופ' בעל שם עולמי, אך הגזענות שבדבריו בולטת. אבינרי אינו אוהב דו-פרצופיות – אך הוא מגלה את גישתו הגזענית דווקא בשבוע שבו כל העולם לומד את הלקח של וויקיליקס לפיו כל המעצמות הן דו-פרצופיות. כלומר:כאשר תכונה זו היא הכלל ולא היוצא מן הכלל.

אבינרי מודאג מכיוון שאינו יודע מה היא בדיוק משנתו הפוליטית של אסנג', אך הוא בטוח שמשהו בה מריח רע. הוא מזהיר אותנו ש"מדובר באדם בעל מטרות ברורות - ועד היום איש לא הצליח להתחקות אחריהן" (!!). הוא שואל, "האם אנו בטוחים שאין מאחוריו שירות מודיעין של מעצמה כלשהי? מותר לפקפק בכך שהכל מעשה ידיו של זאב בודד אחד, מוכשר. כדאי יהיה לנסות להשיב על השאלה הזאת בשבועות הבאים.". אבינרי בוודאי יודע שלא קיימות יותר מדי אפשרויות. אל-קעידה עם מחשב נייד במערה? הצפון-קוריאנים הנלחמים ביניהם על השלטון? הסינים המסתירים את כוונותיהם? באמת...

אם פרופ' אבינרי היה עושה את המאמץ המינימלי לקרוא על עבודתו ועל משנתו של ג'וליאן אסנג', הוא יכול היה להיות מופתע מהעובדה שההשראה הפוליטית העיקרית של אסנג' היא הטקסטים הליברליים המוכרים. הוא מצטט כמורי הדרך שלו אנשים כמו לך ואלנסה ואלכסנדר סולז'ניצין. הוא מבהיר היטב את מניעיו:

"באופן דומה, כאשר אנו רואים את הדרך בה מדינות כארה"ב – שבעבר החזיקו מסורת גאה של חופש העיתונות -- יורדות, עלינו לשאול האם הן עדיין מחזיקות בערכים אלה ומה עלינו לעשות בעניין. מכיוון שאם אין לנו מדינות מערביות כמגדלור לערכי הנאורות, אילו מדינות נשארו להחזיק את אותם ערכים?"

כל הציטטות הן מנאום של ג'וליאן אסנג' בפורום החופש של סטוקהולם במאי 2010.

כמו שקרה יותר מפעם אחת, אנו מוצאים ליברלים מרומים ומפוכחים שמגנים על מבצרי החופש, לאחר שהבינו שמשהו לא בסדר עם מערך הכוחות ברגעים המכריעים של המלחמה הקרה. אז אנא סלחו לי על הציטוט הארוך והמרתק הזה:

"[עלינו] להבין שהברית שהייתה קיימת בין הליברלים והליברטריאנים לבין הקומפלקס התעשייתי הצבאי בהתנגדות לפגיעות הסובייטים בזכויות האדם במשך המלחמה הקרה – כבר איננה. כאשר פעם, אנשים שנלחמו על ערכי נאורות בביתם, במדינות המערביות; שנלחמו על זכויות אדם וחופש העיתונות בביתם, במדינות המערביות: ליברלים, ליברטריאנים וגם המדיה – כל אלו היו בברית טקטית עם מחרחרי מלחמה. הם היו בברית עם אנשים שהתנגדו לבריה"מ מסיבות גיאופוליטיות בלבד. התכלית של הברית הזו הייתה להרים מקל מוסרי ולהכות את בריה"מ על הפרות זכויות האדם הנוראיות ועל הצנזורה. הממשלה והצבא במערב הצטרפו לברית זו מתוך זיהוי הערך הגיאופוליטי של הברית בתור אותו מקל מוסרי אשר איתו יכו את בריה"מ על התעללותה הנוראית...

נכון ל- 1990-91 ברית מלאכותית זו, ברית זמנית זו, התפוררה – ונסגנו לרמה שונה שבה האינטרסים הטבעיים של השלטון, של סוכנות הביון ושל הצבא כרוכים יחדיו בהחנקת דיווח עיתונאי על הפרות זכויות האדם, כפי שהן מתחוללות בארצות המערביות.

מה שאנו מנסים לעשות זה לבנות תיעוד היסטורי אינטלקטואלי של כיצד הציוויליזציה שלנו פועלת למעשה. כעת, מבפנים, בכל מקום, בכל ארץ מסביב לעולם, מבפנים.

כיוון שכל ההחלטות הפרטיות והמדיניות מתבססות על הידע שלנו, האנושיות אינה אלא הידע העומד לרשותנו. אפשר לסלף ידע ולהשחית אותו במהירות הבזק. גבולות היכולת שלנו מבוססים על הידע שלנו. על כן, כדי לבחור באסטרטגיה פוליטית מסוימת עלינו לדעת את מצבנו לאשורו. אם איננו יודעים היכן אנו נמצאים, לא ניתן לדעת לאן אנו הולכים. כמו כן אי אפשר לתקן הפרות זכויות אדם אלא אם אנו יודעים שהן אכן מתרחשות...

יש סיבה שתכנון סודי הוא סודי. אם הפגיעות בזכויות חשופות יש התנגדות. מכאן שתפקידנו לאתר את הפגיעות הסודיות המתוכננות ולחשוף אותן לפני שניתן יהיה לבצען: הרי אם הן נחשפות לאחר מעשה, על ידי אלה שנפגעו מהתעללות, אזי ההתעללות כבר בוצעה ואנו איחרנו. מי ששולט בשרתים באינטרנט, שולט בתיעוד האינטלקטואלי של האנושות."

נשוב לאבינרי. פעם, הפרופ' הטוב שלנו הבין דבר בקשר לסתירות ומגבלות השלטון. אך כיום הוא לקח על עצמו להיות אפולוגטיקן לישראל. במקום להתייחס לוויקיליקס באמצעות דיון ענייני וחילוקי דעות שכלתניים, הוא מצטרף ללהקת הצבועים האורבים לדמו של ליברל ישר.

הקאדר הרעיוני של הממסד הישראלי מתנפל על המידע שהוא שאב מוויקיליקס, ומפרשו בהתאם למטרותיו האסטרטגיות של המשטר: "הערבים" (אפילו אם מדובר אך במשרתים של ארה"ב בתוכם) הם לצידנו! כעת אנחנו יכולים לטפל בפלסטין ובפלסטינים ללא התערבות מבחוץ, ולהתחיל לטפל באופן רציני באיראן.

* * *

בעת כתיבת מאמר זה, התבשרנו כולנו שג'וליאן אסנג' נעצר באנגליה. למרות שהוא התייצב מרצונו החופשי, בית המשפט סירב לשחררו בערבות. הדעה הרווחת בחוגים רחבים ביותר היא שההאשמות נגד אסנג' בעבירות מין, הן עלילה או עיוות גס. על-כל-פנים, מסתבר שמי שמבקש לפגוע בממסד – משלם על כך מחיר. לכשעצמי, אני מזדהה עם אלה התובעים את שחרורו המיידי.

גז ושיתוף פעולה עם הנציגים המובילים של הפשיזם הישראלי

2010-11-29T16:55:00.000+02:00

ב-28 לחודש התקיימה אסיפה פומבית בתל-אביב תחת הכותרת "אוצרות הטבע שייכים לציבור! ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר". לפי המודעה שפורסמה בעיתונות – המשתתפים, שהם ממובילי המאבק הפרלמנטרי, כללו את ח"כ אורי אורבך (הבית הלאומי), אריה אלדד (האיחוד הלאומי), כרמל שאמה -הח"כ ששיפץ את שמו כדי להבהיר שאינו דרוזי- (הליכוד), ניצן הורוביץ (מרצ) ואת החבר דב חנין מטעם חד"ש.

אנשי שמאל, סוציאליסטים מכל המינים, וגם ליברלים רציניים – יעדיפו את האינטרס הממלכתי-ציבורי על פני האינטרס של בעלי-ההון. יש לדחות את הגישה האולטרה-שמאלנית האומרת שבישראל אין מה לבחור בין בעלות ממלכתית ובין בעלות פרטית; מכיוון שמרב המשאבים הציבוריים-ממלכתיים מופנים להוצאות דכאניות וגזעניות. הרי לא מדובר על דמוקרטיה בשוויץ – אלא מדובר ב"דמוקרטיה" בישראל, המחזיקה בשטחים והמשרתת אינטרסים זרים.

סוגיה זו מתעוררת הפעם בהקשר של המאבק הציבורי נגד שוד אוצרות הים, שדות הגז. ההון נערך להשתלטות והפקת רווחי-על, וכבר מארגן הנפקות וקומבינציות שונות ומשונות. הניסיון החיוור ביותר לפגוע בהם, כפי שנעשה בדו"ח שישינסקי, מעורר אצלם זעם קדוש – והם, הרומסים את החוק ואת הסדר בכל יום, צועקים חמס כי אסור לממשלה לשנות את עמדותיה.

מכאן יש לתמוך באותה מגמה שמבקשת לשמר את אוצרות הטבע בידי הציבור. ויש להיות מוכנים לשיתוף פעולה במאבק זה, כשהדבר מתאים.

יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שדעתי אינה נוחה מהכנס המדובר. במודעה מסופר על התארגנות "פורום פעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, תחת הסיסמא "מחזירים את ישראל לאזרחיה" – ותוך הדגשה כי מדובר "במאבק על העתיד של כולנו".

אין לדידי לפסול שיתוף פעולה מקיר-לקיר. במיוחד כשמדובר בשיתוף פעולה של פעילים מן השורה, יהיו אשר יהיו ההשקפות הפוליטיות שלהם. אלא מה? יוזמת הרב הטוב מחבקת את הימין הפאשיסטי ומכשירה אותה בעיני הציבור הרחב בתור שותפים ראויים במאבק ציבורי צודק. והרי ידוע שפאשיזם לעיתים לובש מסכה אנטי-מונופוליסטית.

יש כאן כמה בעיות. ראשית, אין זה ימים כתיקונם בארצנו. מדינת ישראל אחוזת דיבוק פאשיסטי-למחצה, אם לא גרוע מכך. הנישול משתולל בשני הצדדים של הקו הירוק. יש חגיגה של חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אפילו אם אקבל את הנוסחה הפשטנית שהעיקר באסטרטגיה האנטי-פאשיסטית הוא "מי יבודד את מי", אינני רואה כיצד הפעולה הזאת מונעת את בידוד השמאל. אחרי הכל – השמאל, אם הוא שמאל, עסוק בחשיפת הפעולה ה"פרלמנטרית" של הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. אורי אורבך, אריה אלדד וכרמל שאמה, ביחד עם אנשי ישראל ביתנו, מנהלים הסתה יום-יומית נגד האוכלוסייה הערבית ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

מבחינה אסטרטגית, הדברים אינם פשוטים. יש יתרון של ההליכה מקיר-לקיר, אבל הכל תלוי במילוי. לא נראה שהסוגיה הזאת מחייבת הליכה משותפת הדוקה, הכוללת הופעה על במה אחת ושיתוף פעולה רציף במסגרת פורום קבוע. יש משהו פגום בפער בין ההוקעה המוצדקת של הנציגים המובהקים של הפאשיזם הישראלי ובין התחבקות איתם במסגרת מסע ציבורי ומאבק ציבורי משותף. בסך-הכל, אפשר במקרה הצורך, להצביע ביחד – אבל לא יותר מזה. מדובר בחלאה פאשיסטית, שיש לחשוף את פרצופה בכל הזדמנות – ומכאן לנימוק השני.

אם זה טוב ודמוקרטי להאבק נגד גזל אוצרות הטבע של העם – אם זאת סוגייה הנוגעת לכל הציבוריות הישראלית; אזי היה נחוץ וטוב כי לפחות נציג אחד מהציבוריות הערבית המאורגנת ישתתף בכנס. הנציג של חד"ש מופיע במודעה ככזה. כלומר, הופעתו מייצגת את חד"ש – ואכן יש להניח שכך המצב. אבל אם כך, ואם היינו צריכים להתלכלך ולחלוק במה עם נציגים של הפאשיזם הישראלי (פשוטו כמשמעו), היה רצוי כי את השיקול האם להופיע או איך להשתתף בערב יערוך נציג האוכלוסייה הערבית. הרי אי אפשר לבודד את הפאשיזם, בלי שיתוף האוכלוסייה הערבית.

ממה נפשך? אם המאבק הציבורי הוא חיוני, אם מנסים לגייס את כל הציבור למאבק הצודק הזה – אז ברור ביותר שצריכים לגייס תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. אינני בטוח אם הכנופיה הלאומנית תסכים להופיע עם ח"כ ערבי של חד"ש, אבל הופעה כזאת שולחת את המסר הנכון בנסיבות אלה.

בניית השמאל מחייבת קו אנטי-פאשיסטי אמיתי ולוחמני. אפשר וצריך להלחם נגד ההון הגזלני. צריך להגן על רכוש העם. אבל אין צורך לשם כך להכשיר את השרץ, וזה שרץ של ממש.

אובמה קבר את "מחנה התקווה", והפקיר את תומכיו הנאמנים

2010-11-09T18:00:00.000+02:00

עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקנים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבות התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח, לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית. תמימים ליבראלים יימשכו בכתפיהם תוך קבלת דין הבוחר כאילו מדובר בהליך דמוקראטי. אך תוכן ההכרעה לפני שבוע אינו דמוקראטי כלל וכלל. הימין על גווניו הבטיח לשריין את זכויות היתר של המעמד הבינוני הגבוה על חשבון מחוסרי עבודה והמפונים מבתיהם על פיגור בתשלום המשכנתא. הקופה הציבורית הוחרמה ותנוצל רק לעידוד ההון ולהוצאות צבאיות, ותימשך ההתקפה על שרידי מדינת הרווחה. מי שהיה אמור להוביל את המאבק נטש, בשלב מוקדם ביותר, את תומכיו, והפקיר אותם לייאוש ודיסאוריינטאציה גמורה.

ארה"ב נמצאת במשבר. נחזור בהזדמנות אחרת, לעיין בשיטות האלקטוראליות המבטיחות בתנאים כאלה תוצאות לטובת ההון. נגיד רק שיש דמיון רב בשיטות ההתחברות שבין 'הון ושלטון' בכל מדינות המערב "החופשיות". אך כרגע, כשניצבת השיטה הרכושנית לפני דילמה אדירה, עלינו לבדוק את העצות השונות והמשונות הנזרקות לחלל הזירה המדינית.

עצות מתונות מאנשים מתונים

שני עיתונאים, אחד מ"הארץ" והשני מ"הוושינגטון פוסט" כתבו לאחרונה מאמרים "מאירי עיניים" על מצבו של אובמה. על המעמד של עיתון "הארץ" אין צורך להרחיב את הדיבור. הוושינגטון פוסט, בנוסף ליוקרתו בתחום העיתונות החוקרת, הוא ביטאון הליברליזם הקלאסי המקורב לשלטון. אחד הפרשנים המובילים בעיתון הוא דוד ברודר, הנחשב להוגה דעות ליבראלי מרכזי. ברודר תומך באובמה ומחפש דרך להבטיח שייבחר מחדש. ברודר מבין שאובמה איננו מסוגל להשפיע על הכלכלה שמצבה הוא תוצאה של תנודות בשווקים בלתי נשלטים. אך אל דאגה, לברודר יש תוכנית. "אובמה צריך לחתור לעימות עם איראן. רק זה יציל אותו משקיעה פוליטית. הקונגרס הרפובליקאי והציבור יתמכו בו, וההכנות למלחמה ימריצו את הכלכלה האמריקאית. ואם אובמה יבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן, העולם יהיה בטוח יותר והוא ייזכר כאחד מהנשיאים המוצלחים בהיסטוריה". (הארץ, נובמבר 6, 2010)

ה"מתון" המקומי, אלוף בן מ"הארץ" מתלהב מהאוראקל מנהר הפוטאמאק. בן מסרטט באהדה גלויה את הקווים לעסקה המתרקמת. "סיכול האיום האיראני תמורת עצמאות לפלסטינים ופירוק ההתנחלויות בגדה המערבית. איתמר תמורת נתנאז, לוינגר וקצובר תמורת אחמדינג'אד וחמנאי." (שם)

סגנון זה של שני "המתונים", מזכיר את תאוות המלחמה של הניאו שמרנים למיניהם בעת ההכנות למלחמת עיראק. פאול וולפוביץ, ניאו שמרן ששימש סגן שר הביטחון של ממשל בוש הבטיח לקראת פתיחת מלחמת עיראק ש"המלחמה תממן את עצמה". מדוע המתונים שלנו מתנבאים בימים אלה בתוכן ובסגנון שיוחסו בעבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בזירה הפוליטית האמריקאית? מדוע מתונים רואים צורך ואפילו זכות להמליץ על יציאה למלחמה עקובה מדם שעלולה לעלות במאות אלפי קורבנות? אין זה אלה משום שגם המתונים נואשים ופוחדים לרגל המשבר הכלכלי ההולך ומעמיק. אין זה אלא משום שכל החוגים, כולל הליברלים, חוששים להתעמת בעוצמה עם ההון ומסתמכים על תרופת הפלא העילאית – מלחמה תוקפנית - לריפוי חוליו של המשק.

לקחי אובמה

מנהיג שמבקש למשול מהמרכז, ייקבר במרכז.

הריאקציה התארגנה במסגרת "מסיבת התה" וירדה לרחוב. לאובמה ולדמוקרטים היו בשלב התחלתי זה די כוחות עממיים שהיו מוכנים לרדת לרחוב נגד הימין. אולם מרוב "איסטניזם" הפקיר אובמה את הרחוב לימין.

אובמה הפר ברגל גסה התחייבות לסגור את בית הסוהר בגוואנטנמו הידוע לשמצה. בכך הפגין לכל העולם שהוא 'לחיץ'. כמו כן, נטש מיד את ההתחייבות לקדם חקיקה להקל על התארגנות של איגודים מקצועיים.

אובמה רץ להציל את הבנקים והתאגידים. אלה השתמשו בחלק ניכר מהסובסידיות שהעניק לממן את קרן הבחירות של יריביו בנפש. ככל שביקש את חסדיהם של אדירי ההון, האשימו אותו במדיניות נגד המסחר והעסקים (ANTI-BUSINESS.)

החוגים סביבו "חגגו" על חשבון השמאל והאשימו את הכוחות הנאמנים ביותר של המחנה של אובמה ב"שמאלנות" ובהעדר תפישות מעשיות.

אובמה השפיע מחמאות ושבחים על אנשי הצוות האינטימי שלו כאשר הם נטשו (כמו עכברים) את ספינתו הטובעת ימים ספורים לפני הבחירות.

המאבק על שינוי אינו יכול להתבסס על נאומים יפים או על אישיות מושכת. שינוי יתכן רק על בסיס של תנועה המונית עצמאית ולוחמת. אין קיצורי דרך.

ארבע מאות אלף נימוקים להאמין באימפריאליזם

2010-10-31T17:54:00.003+02:00

תשאל כל ליברל והוא יסביר לך שאין דבר כזה אימפריאליזם. הוא יסביר לך שאולי היה דבר כזה בעבר, אך כיום הקטגוריה מיושנת ואנאכרוניסטית. לליברלים נראה שהם יכולים לסיים כל ויכוח פוליטי על ידי הצבעה על ארה"ב כ"בית האמיצים וארץ החופש".

אלו המעמיקים בפוליטיקה העולמית יודעים שהנושא מורכב יותר. אינני יכול להאריך בדברי, אך יש צורך להציג שוב ושוב את העמדה הקובעת שיש אימפריאליזם, שהוא חי וקיים וכי אין להבין את הדינמיקה העכשווית ללא הזדקקות לקטגוריה זו ולמשמעויותיה.

בוויכוח ישן וקצת נדוש הזה נוספו לי 390,000 נימוקים חדשים, שהגיעו לנו דרך וויקי-ליקס. רדיקלים, ובתוכם מרקסיסטים, תמיד הסבירו שהזכויות הדמוקרטיות שהצטברו במערב אינן תוצאה של המשטר אלא של ניצול שאר העולם. הטיעון שלנו ברור: אנגליה יכלה לפתח זכויות אדם וחופש יחסי כתוצאה מצבירה של עושר ועוצמה שנלקחו מתת יבשת שלמה ששמה הודו; תהליך שנמשך במשך מאות שנים. וזו רק דוגמה אחת מתוך אלפים.

במה עדיף בוש על סדאם חוסיין?

יהיה קשה לליברלים, אך הם ייאלצו לשאול את עצמם במה בוש היה יותר טוב לעם העיראקי מסדאם חוסיין. בוש יצא לעיראק, תוך ניצול עליונות צבאית-טכנולוגית, כדי לחזק את השליטה על מקורות הנפט. ארה"ב נשארה "דמוקרטית" ונשמרו בה, לפי שעה, זכויות "נורמאליות". לפי הדימוי המקובל, בארה"ב הנך רשאי לעמוד בכיכר העיר ולהשמיץ את ההנהגה. אך הצד השני הוא: הזוועות שנחשפו בוויקי-ליקס.

הגהנום הזה הוא תוצאה של פעולת ארה"ב. נכון שרוב הזוועות בוצעו על ידי לוחמי הזרם השיעי בעיראק. האמריקאים, כידוע, לא אוהבים ללכלך את הידיים שלהם. הם בעיקר כתבו דוחות על האירועים האלימים. לתושייה של האמריקאים, שהעבירו את מתקני העינויים שלהם לכל מיני "חורים" בעולם, יש אפילו מילה מיוחדת – rendition. בעיראק ארגנו האמריקאים כחצי מליון RENDITIONS.

כולנו ביחד נגד הטרור

הליברלים שלנו מצטיינים גם כן בשנאת האסלאם הרדיקלי. הם יכולים לפתור את כל הקשיים בניתוח הדברים המורכבים ובצורך של פרשנות הגיונית על ידי התקפות על הטרור – אל קעידה – איראן ואחמדינג'ד – חיזבאללה – חמאס. הדברים הרי פשוטים: ארצות החופש נמצאות במאבק איתנים נגד השרץ הזה, ואנו הליברלים, אחרי הכול וככלות הכול, נגד ... הטרור.

מאחר שהחברים הליברלים שלנו אוהבים במיוחד לסלף את עמדתנו לגבי האסלאם הרדיקלי, רצוי שנבהיר דברים מחדש. המרכיב העיקרי בתופעות אלו הוא תגובה נגד שלטון זר שהגיע לארצותיהם למטרות שוד וכיבוש. קביעה זו אין בה שום הצדקה של תכונה זו או אחרת של המשטרים האסלאמיים. אנחנו פשוט קובעים שחשוב להבין את הגורמים ההיסטוריים שחוללו תהליכים שחזקו את האסלאם הרדיקלי ובני בריתו ולחזור ולהדגיש את התפקיד של ... האימפריאליזם (הנה המילה המסוכנת הזו עוד פעם) כגורם בהתהוותם. הטיעון החשוב השני של השמאל הוא שלא מדובר במאסה אחת שחורה וריאקציונית ולא מדובר בגוף מונוליתי בעל עמדה אחידה לגבי כל הסוגיות. יש בפוליטיקה האסלאמית, כמו בכל פוליטיקה, ימין, שמאל ומרכז. יש ריאליסטים והרפתקנים, קנאים ובעלי שכל ישר. מאוד חשוב אופן ההתייחסות לתופעה הזו. מי שמחפש תירוצים למלחמה וכיבוש מחדש של הארצות האלו, יוכל למצוא אותם.

האם אפשר להאשים אותנו בפייסנות כלפי העולם האסלאמי בשעה שאנחנו אומרים שמדיניות נבונה ושקולה תעודד תהליכים של הידברות ופשרה? האם אפשר לפתור את הבעיה על ידי איומים והפעלת נשק כפי שעשו ג'ורג' בוש וחבר מרעיו בעיראק?

יש ללמוד את הלקח של עיראק שוב ושוב בשעה שהמנהיגים "הדמוקראטיים" מתכננים מהדורה נוספת, מסוכנת יותר באיראן.

בין חיפה ורמאללה

2010-10-24T17:46:00.001+02:00

הערה:
האם יש טעם בניהול ויכוח רעיוני-פוליטי עם עמדות חד"ש, דווקא בימים אלו כשכולנו מצווים להתאמץ ולטפח שיתוף פעולה ואחדות?
אני מודה שהדיון סביב נושא האימפריליזם באזור שלנו כמעט שנעלם בחוגים הרחבים שוחרי השלום.
אך מה לעשות, עבור השמאל הישראלי האחדות הרעיונית עם המאבק להגדרה העצמית של העם הפלסטיני הוא עניין של "לחיות או לחדול". ועל כן, הערכת תפקידו של מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית, הדבקים בקו פרו-אמריקאי, חייבת לעמוד על סדר היום. כל מי שעוקב אחרי המערכות הפוליטיות של הפלסטינים שם לב לירידה מתמדת ביוקרת הרשות בגין מדיניותה.
משום מה, הנהגת חד"ש מסרבת להכיר בכישלון הרשות ובהופעת כוחות חדשים בשמאל בקרב הפלסטינים.

היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.
אך עניין זה, הראוי להתייחסות כשלעצמו, אינו בעל חשיבות מכרעת בשלב הנוכחי של המו"מ הכושל בין הרשות ובין ישראל. אם להתייחס לשאלות המכריעות, רצוי להזכיר שחד"ש קיבלה בראשית ספטמבר עמדה שלילית לגבי עצם המשך המו"מ, תוך כדי הקביעה שאינו יכול להוביל לפתרון של שלום צודק.

השתלבות במדיניות ארה"ב באזור

ההיגיון מחייב, שאם כבר נפגשים עם הנהגת הרשות תשמיע חד"ש ביקורת על מדיניות מחמוד עבאס, שדבק בקו של השתלבות מוחלטת במדיניות של וושינגטון, תוך כדי הפניית עורף לאלטרנטיבות אחרות.
האמריקאים ניצלו את חולשת הרשות והכניסו את "הארצות הערביות המתונות" כגורם במו"מ כדי להחליש את עצמאות הפלסטינים ואת וחופש התמרון שלהם. הסיפור של "התייעצויות" עם מדינות ערב וקבלת אישורן לכל מהלך החליש את הפלסטינים. מנהיג מצרים, חוסני מובארק, שהפגין שוב ושוב את קרבתו הנפשית לנתניהו, נחשב כביכול שותף אסטרטגי של הרשות. בה בעת לא התביישו נציגים של מצרים להצהיר שאין הפלסטינים צריכים לעשות "עניין" מהמשך הבנייה!
רצוי להזכיר שהפגישה של חד"ש עם עבאס התקיימה בתקופת של חודש ההארכה שניתן על מנת להציל את השיחות שדרשו האמריקאים. כלומר המו"מ נמשך באופן רשמי. האם חד"ש הזהירה נגד חזרה למלכודת של נתניהו ושל אובמה? נשאלת השאלה: מדוע המשלחת של חד"ש לא הצהירה על עמדות חד"ש, למה לא מסרה את הביקורת הנוקבת שלה לגבי מהלכי הרשות?
הרי עבאס הוביל את הרשות לתוך המחנה האמריקאי גם בנושאים האזוריים. מסתבר שה"התייעצויות" עם הארצות הערביות אינן אלא התייעצויות עם "המדינות המתונות", קרי המדינות שנערכות לצד ארה"ב לקראת התנגשות אפשרית עם איראן. נוסף על כך, מדיניות פרו-אמריקאית זו מסכלת כל סיכוי להתגבר על הפילוג בעם הפלסטיני.
ביטוי אומלל נוסף למדיניות כושלת זו והוא הקמתם של "גדודי דייטון". מסתבר שכ-8,000 חיילים פלסטינים הוכשרו הכשרה אידאולוגית וצבאית במסגרת מיוחדת בפיקודו של הגנרל האמריקאי, דייטון. כוח משטרתי-צבאי זה נמצא בפיקודו הישיר של סלאם פיאד בכבודו ובעצמו. פיאד, המכהן כראש הממשלה, הוא בעל סגנון מלוטש וכישרון טכנוקרטי. אבל חשוב יותר ממעלותיו, יש לקבוע שהוא הנציג של הממסד האסטרטגי של ארה"ב. מסתבר שזה גם מקור כוחו והשפעתו ברשות.

פוטו-אופ?

בראשית ספטמבר קבעו מנהיגי חד"ש בהחלטה רשמית ופומבית שמדיניות הרשות היא שגויה ומחלישה את הפלסטינים. אך באמצע אוקטובר אותם מנהיגים מתייצבים אצל מחמוד עבאס ושומעים ממנו את גרסתו על מהלך המו"מ. כמובן שגרסתו של עבאס משבחת את מדיניותו. תוכן השבחים נמסר גם בהודעה הרשמית מטעם המשלחת של חד"ש. אין אף מילה של ביקורת של חד"ש בהודעת הסיכום של ביקור משלחת חד"ש. הביקורת של חד"ש נעלמה בדרך לרמאללה. פעם היו מנהיגי חד"ש מנמקים את סירובם לבקר את המדיניות הפרו-אמריקאית של הרשות בכך ש"לא נעים לבקר את הרשות בישראל". אך כעבור זמן התהפכו היוצרות. חד"ש ביקרה את הרשות באופן גלוי בישראל אך לא מסרה את עמדתה שלה לעבאס כשהייתה לחברי חד"ש הזדמנות לעשות כך. האם טועים אלה הסבורים שתפקידה של חד"ש לבקר גילויים של כניעה להגמוניה האמריקאית באזור, בכל מקום ובכל שעה?

הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל שולל את חרם אנשי התיאטרון הישראלים על אריאל

2010-09-13T13:12:00.002+02:00

כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ- 60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא שבשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האומן כפוף למעשה להנהלה העסקית-מסחרית של התיאטרון והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמיד את האמן בקרי עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.
אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים.
האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין שתנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית
זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי מתאים במאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל
אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל. אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב זה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש בפני עצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.
דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.

PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין לאומיים
איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.
והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי ... ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה ... בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה ... יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית...".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"
עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני
כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון (ראו כאן). המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.
ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"
PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום
PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, קיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה של קשיי האופוזיציה השמאלית בשני העמים.

המשבר היווני הופך למשבר אירופי בעל השלכות גלובליות

2010-05-11T10:54:00.001+03:00

In 1858 Marx writes to Lassalle that: “All in all, the present period is pleasant. History is evidently bracing itself to take again a new start, and the signs of decomposition everywhere are delightful for every mind not bent upon the conservation of things as they are.” (Shlomo Avineri, "The Social and Political Theories of Karl Marx", p. 254)

המובאה מתורגמת לעברית לנוחיות הקורא:
ב- 1858 כתב מרקס ללסל: "בסך הכול, התקופה הנוכחית היא נעימה. ככל הנראה ההיסטוריה שוב מכינה את עצמה לקראת התחלה חדשה, וסימני ההתפרקות הנראים בכל מקום הם מלבבים ביותר לכל בר דעת שאינו להוט אחר שימור הדברים כפי שהם." (שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והפוליטית של קרל מרקס", עמ' 254)

מאחורי הקלעים של המשבר ביוון
עיצוב התקציב הלאומי הינו מבוסס בדרך כלל על מעין פשרה בין אינטרסים מעמדיים מובהקים של השכירים והשכבות העממיות מצד אחד ובין בעלי ההון והבנקים מצד שני. ברור שאין מספיק משאבים לספק את הדרישות ואת הצרכים של שני המעמדות המתקוטטים עליהם. ההכרעה ביניהם היא פונקציה של יחסי הכוחות הפוליטיים תוך כדי התחשבות בנתוני רקע בינלאומיים.
הפתרון המקובל למחסור במשאבים הוא פניית הממשל ל"שוק ההון". ההלוואות המתקבלות עוזרות לדחות או למתן את ההכרעה בין המעמדות המתמודדים. בהתחלת הדרך אין קושי והאשראי ניתן ביד נדיבה. תהליך זה מאפשר את גידול החוב הלאומי ובינתיים העימות בין ההון והעבודה נדחה.
הפיתרון הקל הזה נושא בחובו מלכודת (על היווצרות המלכודת ראו מאמרו של ריק וולף). בנקודה מסוימת המלווים מתחילים לפקפק ביכולתו של הממשל להחזיר את ההלוואות. הסימן הראשון לכך הוא הדרישה של המלווים לתשלום ריביות יותר גבוהות ובהמשך, ההון מסרב בפשטות להעניק אשראי חדש. כשפתרון הקסם של לקיחת אשראי נחסם, מסתבר שיש צורך באשראי נוסף כיוון שיש להמשיך לשלם ריבית על החוב והחזרת חובות הופכת לסעיף מרכזי התקציב.
בשנים האחרונות, אנו עדים להתפוצצות בממדי החובות הלאומיים של המדינות. החובות האלה הם לבנקים ולמוסדות פיננסיים בסקטור הפרטי. הבנקים מרוויחים מהלוואות וכשהדרישה לאשראי גוברת עם המשבר הכלכלי, רווחי הבנקים גדלים. ההיגיון היה מחייב שבמקום לקחת הלוואות מהבנקים ולהחזיר להם את החובות עם ריבית גבוהה היה הרבה יותר הגיוני מלכתחילה להטיל על ההון מסים ראויים.
לסיכום, באמצעות הרחבת החוב הלאומי הממשל מנסה למתן את המאבק המעמדי ומשפיע על הבנקים כל טוב. אך השיטה פועלת רק לתקופה מוגבלת. גוברת הסכנה שהממשל יהיה חדל פירעון וכל השאלות של המאבק המעמדי ניצבות מחדש בזירה המדינית בצורה מחריפה.

מה הבעיה?
בהתחשב שיוון היא ארץ קטנה והמשק שלה גורם צדדי בתמונה הפיננסית הכוללת, על מה כל ההתרגשות? למה הדאגה הזאת לנוכח הסכנה שמדינונת זו תפשוט את הרגל?
הספסרים והכרישים, המאורגנים במסגרת סקטור מיוחד של ההון הגדול, מחפשים בהתמדה טרף המגלה סימנים שהגירעונות שלו בלתי ניתנים לכיסוי. מכאן "הכסף החכם" מייעץ לבנקים המלווים שיש להעלות את הריבית על ההלוואות או לחילופין להפסיק את מתן האשראי. בהרבה מקרים זרועות "הכסף החכם" הפועלות במסתרים מסוגלות להפיל ממשלות ולרושש אוכלוסיות שלמות. איש לא בחר בהן והן פעילות אמנם במדינות "דמוקרטיות" אבל ברור שההון קובע ולא השלטון.
לא יעזרו לו לראש ממשלת ספרד הצהרותיו כי עצם הרעיון שספרד עלולה לשמש טרף טרי לכרישים הנו רעיון הזוי. הוושינגטון פוסט כותב "ספרד נמצאת במסלול הסערה המתקרבת ונתונה לרחמיהם של המשקיעים הגלובליים הפועלים על פי הלחצים הכפולים של פחד וחמדנות. החוב הלאומי של ספרד קטן באופן יחסי מאלה של ארה"ב וקנדה אך המחלה המדבקת מאיימת גם על ארצות שהתנהלו בצורה אחראית וזהירה, אם המשקיעים ישנו את דעתם לגבי גירעונותיהן או יכולתן לשלם. היו דברים מעולם במזרח אסיה ב- 1998-1997 כשפיחות בתאילנד חולל משבר מקיף בקוריאה הדרומית, אינדונזיה וכולי."
הרבה יועצים מסבירים לממשלות שעליהן לנקוט צעדים לחסום את המגפה. אבל דרישה זו מופנית לגורמים שאינם חולמים לפגוע בהון ובזכויות היתר שלו. תמיד השאלה היא "מי ישלם?". הפתרון הנפוץ בחוגי הון ושלטון באירופה היום, ולא רק בה, הוא שמעמד הפועלים, הפנסיונרים, המסחר הזעיר, השירותים הציבוריים ורמת החיים של הציבור הרחב הם הקורבן הקולקטיבי, היעד לקיצוצים.

הרקע למשבר החוב אצל מדינות המערב
המשבר הנוכחי, המתמקד היום באירופה, ראשיתו במשבר הפיננסי שפוקד את ארה"ב מ- 2007. לאחר שהשתוללות ההון הפיננסי הביאה את המשק לעברי פי פחת, נאלץ הממשל בארה"ב – ובוש ואובמה אינם שונים בנדון – להזרים למשק ולכלכלה סכומים אדירים כדי להציל את המשק ולהניע אותו מחדש. מדובר בכסף, הרבה כסף. ומאיפה לוקחים כסף? לווים מהבנקים! והרי מדובר באותם תאגידים פיננסיים שחבריהם נזקקו זה עתה לעזרת הממשלה במנות מסיביות (אמנם חלק של החוב המתרחב הוא באגרות חוב הנרכשות על ידי מדינות שונות, למשל סין. אך סיפור זה הולך ומסתיים כשצל מרחף מעל הדולר). התוצאה היא שהבנקים מתאוששים וקופת המדינה מתרוששת. הקופה הציבורית מתדלדלת ונאלצים להדפיס כסף שאין לו גיבוי במציאות. כך הגענו עד הלום. היורו גוסס, השטרלינג מקרטע והדולר, שהיה מקלט ליום סגריר, הפך למלכודת מסוכנת שאין כמוה. איך כתוב בעיתונות הכלכלית – אין השקעות בטוחות.

פועלי יוון משיבים מלחמה שערה
אחרי שהבנקים החליטו על גזר דין אכזרי כלפי המשק היווני היה ברור שיש לגייס למען יוון הלוואות דרך הבוסים בבריסל. הדבר היה דחוף ובריסל נקראה להלוות כסף טרי לאתונה כדי שאתונה תשלם את החובות לבנקים, שרובם גרמניים וצרפתיים. זהו שם המשחק. כדי לקבל את ההלוואות, על יוון לשפר את המאזן הלאומי. שיפור בהקשר זה משמעו הקטנת הגירעונות. הדרכים והשיטות מוכרות: קיצוץ בשכר, העלאת מסים כגון מס ערך מוסף, קיצוץ עמוק בשירותים כגון בריאות, חינוך, סעד ועוד.
אם העם ביוון אינו מוכן לבלוע את התרופות אזי יוציאו עליה חוזה לחיסול כלכלי ופיננסי. התקשורת מסבירה שאין לעם היווני אלטרנטיבה.
למאות אלפי מפגינים הצהיר איש האיגוד המקצועי היווני: "לא נקריב עוד קורבנות למען הבנקאים, התעשיינים והמונופולים. אנו – מאוחדים כולנו יחד – נקריב לשם ההגנה על זכויותינו, חיינו; על מנת להגן על חיי ילדינו, שלא נאלץ למסור אותם לידי הניצול הברוטאלי ביותר, כשהם כבולים בידיהם ורגליהם. לא נוותר על הישגנו.
הם משקרים כאשר הם מתווכחים בנוגע לתוכנית החילוץ למדינה; זוהי תוכנית חילוץ למעסיקים, לבנקים, לבעלי הספינות, אלא שהרוויחו מתוכניות החילוץ הקודמות; כך גם בנוגע לנושים הזרים, שיחד עם טפילי הפלוטוקרטיה, יבזזו את ההון שעמנו ייצר בעשורים הבאים."
על פי המשאלים המתפרסמים בעיתונות היוונית והבינלאומית, הרוב המכריע של הציבור סולד מהתוכנית ומוקיע את הממשלה הסוציאל דמוקרטית המבקשת למלא אחרי כל הוראותיה הדרקוניות. כל המשקיפים מציינים את הזעם הפושה בקרב כל העם ביוון ואת התמיכה האדירה בהפגנות .

פיצול קלאסי
הנהגת המאבק ביוון נמצאת בידיהם של האיגודים המקצועיים הקשורים בקומוניסטים היוונים ובגורמים שמאליים נוספים. מצד שני נערכו הסוציאל דמוקרטים ביוון, בהנהגה של פפנדריאו, שהתייצבו למלא באופן מלא ובדייקנות את הוראות ההון הגדול כדי "להציל את יוון". חלוקה זו מאשרת את הניסיון של השמאל המרקסיסטי שרואה בסוציאל דמוקרטיה רזרבה של השלטון הרכושני ולא מרכיב באלטרנטיבה חברתית ממשית. מספר מנהיגים במפלגתו של פפנדריאו אמנם פרשו מהמפלגה על רקע התנכרותה למאבק ביוון וזכו על כך להערכה חמה ביותר של הציבור.
יש פרשה נוספת שאין להתחמק ממנה. שלושה פועלים בבנק במרכז אתונה נשרפו למוות כתוצאה מהצתה מכוונת. זהות המציתים לא ידועה. לא במקרה החשד נופל על חלקים של התנועה האנרכיסטית הדוגלים באלימות. אבל אין לבטל אפשרות של פרובוקציה בידי הימין או סוכני השירות החשאי. הדאגה הוחמרה כיוון שלא נתקבלה הכחשה ברורה מהפעילים האנרכיסטים. בכל מקרה, הציבור הרחב, המפגינים וארגוניהם הוקיעו את המעשה.

קפיטליזם "חמוד" יותר
לא מיותר, בהקשר הדיון שלנו, לציין שהיו קולות גם בשמאל שהתלהבו מהאיחוד האירופי. ידוע שאנטוניו ניגרי, אחד משני מחברי הספר "אימפריה", קרא להצביע "כן" במשאל על החוקה האירופית ב- 2005-2004. אל מול הטענות שהקפיטליזם בונה אחדות אירופית נאלץ השמאל להסביר שוב וגם במקרה האיחוד האירופי, שצירופם של גורמים קפיטליסטיים מונופוליסטיים במסגרת על-מדינתית אינו מרשם להתקדמות ולסולידריות. גם במקרה זה לא הצורה "הקהילתית" קובעת אלא התוכן – משטר של ההון המונופוליסטי הפיננסי שבמרכזו ההון הגרמני המתחזק ומתפשט – הוא אשר קובע.
כאמור, העם ביוון זועם וכועס. אך גורם נוסף באירופה זועם וכועס. בעמוד השער של היומון הגרמני "דר בילד", הכותרת קבעה "היוונים רוצים עוד מיליארדים מאיתנו". וכולם הבינו את "הרמז". ברגע שסירבו לבלוע את התרופה האירופית "נתגלו" היוונים כעם של בטלנים, רודפי תענוגות, או בקיצור, טיפוסים ים-תיכוניים. ההד הזה של הלאומנות הגרמנית אכן גורם לצמרמורת לאלה בעלי זיכרון היסטורי. הלאומנות הגרמנית הזאת עוררה באופן טבעי לאומנות יוונית נגדית ואכן ישנם ביוון כאלה שהיו רוצים לנצל את המשבר הזה לפלטפורמה לאומנית מתחדשת.
מאמר מקיף שפרסם פול קלוג, פרופסור-חבר באוניברסיטת טרנט, הסביר כיצד המשבר הכלכלי של 2009-2008 הכין את הרקע לגלי שוביניזם חדשים. היום, בעקבות תקופת תוכניות החילוץ, הממשלות חייבות חובות שאי אפשר להחזירם. כלל הממשלות מתכוננות לפעול לפתרון משבר החוב באמצעות קיצוצים בהוצאות המדינה.
התוצאה תהיה תחרות בין יותר ויותר אזרחים ופשוטי העם על פחות ופחות שירותים ציבוריים חיוניים. והרי אלה התנאים האופטימליים להיווצרותן של גזענות ושנאת זרים, זרים שמתחרים כביכול עם "המקומיים" על המשאבים המצטמצמים והולכים. התוצאה הזו של שנאת הזר ועימותים פנים-מדינתיים הם התחליף האידיאלי של הממסד למאבק מעמדי עקבי. אל מול הסכנה הזאת נחוצה יותר מאי פעם תוכנית כללית שתאחד את כלל הציבור העמל להגן על האינטרסים שלו ללא שום תלות בצבע עורו או במוצא אתני וכדומה. דוגמה מרשימה לאחדות כזו הולכת ונבנית על ידי פועלי יוון בימים אלה.

שתי הערות לסיום
ראשיתה של פרספקטיבה מהפכנית
הציבור בישראל וגם חלק לא קטן של הציבור ה"יוני" שוללים את עצם הרעיון של שינויים מהפכניים בחיי החברה ובכלכלה. יש לנו אומנם ציבור של "חברתיים" התומכים בכנות בהגבלות על ההון ובניסיונות לשפר את המערכת. אבל אין זה מקובל, אפילו בחוגים היותר נאורים אצלנו, להצביע על התגברות מגמות מהפכניות. אך אין זה סוד שישנם בגדה השמאלית ובסביבותיה פעילים וכותבים שרואים בתמורות מהפכניות יסוד מרכזי של ההיסטוריה – בעבר בהווה ובעתיד הבא עלינו לטובה. השמאל המרקסיסטי שואב עידוד והשראה מהמאבק של העם היווני להגנה על הלחם ועל החופש.
תמורות דרמטיות מיום ליום
מאז התחלתי בחיבור רשימה זו לפני יומיים, מעמיק המשבר באירופה ומתפשט בעולם כולו. הביקורת של השמאל מאתמול הופך במהרה להיות התבונה המקובלת של היום. הבורסות לעגו לאמצעי המניעה המגוחכים והפרשנים הגיעו למסקה הבאה: צעדי הצנע הנדרשים מכל ממשלות המערב יוצרים את אותם התנאים שבעבר הקרוב חוללו את המשבר של השנים האחרונות!

לקראת ועידת חד"ש

2010-05-03T12:20:00.000+03:00

לקראת ועידת חד"ש
מאת ראובן קמינר

המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.