דב חנין צודק עקרונית כשהוא קובע [בגדה השמאלית] שמשטר אסד אינו ראוי לתמיכה של השמאל בגין דיכוי ברוטאלי של הפגנות מחאה אזרחיות. דב בוודאי צודק כשהוא קובע שיש להתנגד למעורבות ולהתערבות אימפריאליסטית בסוריה. אך ישנה בעיה בעמדות חד"ש-מק"י. מק"י וחד"ש צודקות בהסתייגות מהמשטר הסורי וצודקות בהתנגדותן להתערבות של ארה"ב-נאט"ו בסוריה. אך הן נמנעות בקביעות מנקיטת עמדות קונקרטיות לגבי מהלך ההתפתחויות וספק רב אם דבריו של דב ועמדת מק"י-חד"ש מגיעים לכדי עמדה רצינית וקונקרטית לגבי ההתרחשות בסוריה. יש מידה לא קטנה של התחמקות מצערת מנקיטת עמדה ברורה וחד משמעית. לי נראה, עם כל הכבוד, שהעמדה של דב אינה עונה על שאלות מרכזיות שהן על סדר היום.
ארצה לדון בהזדמנות אחרת על הטיב של המשטר בסוריה בהשוואה לכלל המשטרים באזור, כדי לעמוד על הבדלים חשובים שיכולים לאזן במשהו את התמונה. חשוב לי מאד להביא בחשבון את עמדת מנהיגי גוש המדינות המתקדמות באמל"ט המלמדות זכות על סוריה. יחד עם זאת אני מבין היטב ללבם של החברים המבקשים להוקיע פגיעה באזרחים התובעים את זכויותיהן הצודקות ולהדגיש את התנגדותנו הנחרצת למעשים כאלה.
אך מוטל על השמאל לעקוב אחרי כיוון ההתפתחויות העיקריות ולהגיב גם עליהן, בנוסף לעמדות עקרוניות. תוך כדי כך עלינו לענות על שאלות דחופות המפורטות להלן.
מהלך המרד ואופי הנהגתו
מהי המשמעות של המעבר של המוחים מהתנגדות עממית אל מרד מזוין? מיהם הכוחות שהחליטו על כך ועל מה הסתמכו? האם אין זה ברור שהאמריקאים עודדו את הגורמים הקיצוניים ביותר של המורדים לסרב לכל אפשרות של הידברות?
האם זריקת "הקלף הסוני" על ידי המורדים והאיסלאמיזציה של המרד לא הקשיחו את עמדות הממשל הסורי? לי נראה שעמדת השמאל ראויה שתתן תשובה ברורה וחיובית לסוגיות אלה.
והחשוב מכל: מה עושים כדי להפסיק את ההרג? ברור שהשמאל לא יכול לתמוך ביוזמות האמריקאיות שנועדו להכין את הקרקע להתערבות. לעומת ושינגטון, העמדה של רוסיה, סין וקובה מציגה סיכוי כלשהו לפשרה והפסקת שפיכת הדמים. לנוכח אופי הכוחות הנאבקים בסוריה, ברור שפשרה, כואבת ככל שתהיה, עדיפה על ניצחון של צד כלשהו. תפקיד השמאל הוא לתמוך בכל יוזמה להפסקת ההרג ולגיבוש פשרה המקיפה את כל הגורמים המדיניים בסוריה.
על הנושאים הקונקרטיים הנ"ל, לא נקטו, לצערנו, במק"י-חד"ש עמדה כלשהי.
סוריה היא במזרח התיכון ובאזור זה מכינים מלחמה נגד איראן
החולשה הבולטת ביותר בעמדת דב (ושל מק"י-חד"ש) היא הניתוק הניתוח שלהן לגבי סוריה מההכנות האינטנסיביות למלחמה נגד איראן.
בהן צדק, אינני אוהד של אחמדינאג"ד או של האיוטולות האיראניות.
אך אני סבור שהשמאל חייב להכיר בזכות העם האיראני ושל ממשלתו להתגונן מפני תוכניות המלחמה נגדה וכי התנגדותם סבירה ומובנת. ולא במקרה, אובמה ונתניהו המכינים מלחמה נגד איראן, רואים באסד אויב שיש לעשות את הכול לסלקו בכל מחיר. לנוכח מלחמת האזרחים בסוריה עלינו להביא בחשבון גם את עמדות הצדדים לגבי תוכניות המלחמה נגד איראן. לסוריה עמדה ברורה נגד התוקפנות הישראלית-אמריקאית נגד איראן וראוי להביא גם את העובדה זו בחשבון – אם אומנם מתנגדים אנו לתוקפנות זו. האחריות מחייבת לעשות כל דבר אפשרי לחזק את כוחות המתנגדים למלחמה באיראן. במצב מורכב ומסובך זה יש להביא את כל הגורמים בחשבון.
מהנעשה באזור – לוב ותימן
בנוסף לסוריה, ראוי לעקוב אחרי כמה התפתחויות אחרות באזור. בהזדמנות זו אבקש להתייחס לנעשה בלוב "החופשית" ובתימן "הדמוקרטית". במשך משבר לוב, היו לי חברים שהסבירו שהשמאל המהפכני היה גורם מרכזי בקרב הכוחות שהתמרדו נגד קדאפי. אך השמאל הזה "התנדף" בדרך מבנגאזי אל טריפולי. אך לוב "מוכיחה" שאין בכלל צורך בשלטון. הנפט אומנם זורם מחדש אך במקום שלטון יש עשרות ואם לא מאות כנופיות מזוינות שמשליטות סדר על הארץ. כאשר הם אינם לוחמים אלה באלה הם יוצאים לציד. הם מחפשים נאמני קדאפי. כל פעם שיוצאים לחיפוש כזה מוצאים מישהו שמודה באשמה. לפעמים נחוצים עינויים מעטים. הכנופיות גם צדות וכולאים שחורים. מסתבר שחומי עור בלוב היום כולם חסידי המשטר הישן. הכיסוי בתקשורת שואף לאפס.
בתימן סיים הרודן סלאח בימים אלה שלשלים שנות שלטון. מאז מרץ 2011 הוא טבח בעמו מדי יום. אלפים נהרגו עשרות אלפים נפצעו. אך שיחק לו לסלאח המזל והתגלה אצלו סרטן והוצע לו טיפול בארה"ב סלואן-קטטרינג. מה עושים? עושים חלופי שלטון תרבותיים באמצעות בחירות. ידידיו ובני משפחתו של סלאח הקצב, התליין זכו בבחירות. קיבלו 99%. ואנו יודעים כי הבחירות היו תקינות כיוון שאובמה שלח מברק ברכה.
תימן העניה ממשיכה לסבול מתת תזונה איומה בקרב ילדיה. מקורות תימניים מדווחים על עליה בפרקטיקה של השחתת עברי המין של ילדות. ארץ זו – הענייה בקרב ארצות ערב שוכנת לארצות המפרץ, ששם כל יום יש שיא חדש בצריכות מותרות. דבר אחד ברור: יש רודנים ויש רודנים.
רשומות
