אבו מאזן מקווה

לפני שבוע נפגשו הישראלים והפלסטינים בעמאן על פי הזמנתו האדיבה של הוד מלכותו ובחסות הקוורטט. ההצגה הסאטירית המוזרה הזו הוצדקה כמעשה נימוס כלפי מלך ירדן עבדאללה. המלך ביקש מהפלסטינים לקפוץ אליו לביקור כדי להגיד שלום מכיוון, או למרות, שטוני בלייר, הידיד הדגול של העם הפלסטיני, יהיה נוכח. בנוסף, כמעט במקרה, יתארח אצל המלך באותה שעה נציגו של ביבי לעניין הפלסטינים, העו"ד מלכו. מי יכול לסרב לתת כבוד למלך?

בעמאן, הפרסה הסתיימה בחיוכים ציניים. אין פריצת דרך. עוד תרגיל חסר תועלת. אך קרה דבר מוזר, ואולי לא כל כך מוזר, הדיפלומטיה המערבית ושופרות התעמולה שלה התמוגגו מחידוש השיחות בין ישראל ובין הפלסטינים. לא יכולת שלא לחשוד שישראל, הקוורטט והמלך הנחמד ביקשו להניח, ואכן הניחו, מלכודת לפלסטינים.

וראה זה פלא, בשבוע הבא תתקיים פגישה נוספת כחלק מחידוש השיחות עם הפלסטינים. שוב, ללא קשר לתוצאות הפגישה בשבוע הבא, שומעים אנו כי "שיחות גישוש" אמורות להתנהל במשך כל החודש הקרוב. סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען" דיווח (4.1.12) כי "אבו מאזן מקווה שהפגישות יכולות להחיות את שיחות השלום."

הרי ידוע שאפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אך במקרה זה נראה שהמרומים היחידים הם אבו מאזן ואנשיו. שוב מדובר בהצגה עלובה. ישראל ובעל בריתה מצהירים בריש גלי על כך שהפלסטינים חזרו לשיחות. ההנהגה הפלסטינית תצא נפסדת מניסיון אומלל לבלבל את הציבור בכללו, ובתוכו את אנשיה שלה. ההנהגה נראית כרגיל מבולבלת ובלתי יעילה. יש לקוות שחולשותיה מסתכמות רק בזה ואינן מבשרות על וויתורים חד-צדדים נוספים.

רחמו על הגנרלים האומללים

על הגנרלים נכפה ממש להביא את מוברק למשפט. לא הייתה דרך אחרת להימלט מזעם ההמונים במצרים. אין זה מקרה שהגנרלים בפיקוד העליון, לשמע דרישת התביעה להטיל עונש מוות על מוברק, חשים כאילו מתהדק החבל המונח על צוואריהם. הרי רק לפני כחודש, היו אחראים למתן פקודות להרוג עשרות מפגינים אזרחים ופציעתם של מאות נוספים. הפקודות היו זהות לאלה שניתנו על ידי מנהיגם ועמיתם לשעבר, חוסני מוברק. אותו פשע, אותם פשעים, אותם פושעים.

די ברור שאנו עומדים לפני כינון פרלמנט חדש שבמרכזו האחים המוסלמים. ייווצר מצב בלתי אפשרי. הצבא אינו מתכוון לוותר בקלות על שליטתו במצרים. אך הם זקוקים, כפוליסת ביטוח, לגורם מרכזי שיוכל להעניק להם חנינה. האחים ערים לגמרי למצוקותיו של הצבא. בתוך שורות האחים המוסלמים נפלו לא מעט קורבנות במשך הלילה הארוך של שלטון מוברק. נצטרך לחכות כדי לראות באם האחים יתעלמו מהדם הנשפך של קורבנותיהם כדי לסגור עסקה מלוכלכת עם הגנרלים.

תת כיסוי של חדשות בלתי נעימות

מוות והרס מרחפים עדיין ברחובות טריפולי. הקבוצות המזוינות שמהן הורכב צבא המורדים בלוב לא התפרקו ואין סימן שהן על סף צעד כזה.

בנובמבר היו התנגשויות מזוינות בבית חולים בעיר. החודש, מאות לוחמים מפגינים לקבל את המשכורת שלהם. לפני מספר ימים היו ארבע הרוגים ופצועים רבים בהתנגשות בן קבוצות ממיסרתא וטריפולי בניסיון להשתלט על בניין מסוים בטריפולי. היחידות החמושות אינן ממהרות להתפרק ונראה שהן מחכות לחלוקת כספים ממשית כאשר יופשרו 100 מיליון דולר בקרוב. יש יסוד לחשוש שגם בלוב יצטרך העם לעבור "ויה דלה רוזה" אחרי שניצל בידי המערב. ראה קישור.

דיון בין חברים

אין לשמאל הרבה אישים עקביים, מוכשרים ובהירי מחשבה כמו חיים ברעם. אך חוששני שהעיתונאי הלוחם נכנע הפעם לייאוש. לא מזמן יצא לי להתייחס לאותה סוגיה של "שתי מדינות" וראיתי לנכון להודות בפומבי שאינני תומך בסיסמה של "שתי מדינות" שהפכה לצערי לכלי ריק, לדבר בעלמא.

אך, נראה לי שחיים ברעם איננו מוכן להודות באמת הקשה המזדקרת מדברי הניתוח שלו עצמו. כל הקשיים הניצבים בפני פתרון של "שתי מדינות" קיימים, באותה מידה, בפני המאבק על מדינה דמוקרטית אחת. אותם הקשיים קיימים בתוכן, אם כי בצורה שונה, אם וכאשר תקום מדינה אחת. כלוחם ותיק לשלום ולשוויון חיים ברעם מוכן להפשיל שרוולים ולהיערך בכל המרץ למאמץ אינטלקטואלי ונפשי מחודש כדי לפתוח במערכה חדשה – הפעם על פתרון של "מדינה אחת".

אך אם יבדוק את הדברים לעומק, סבורני שחיים יגיע למסקנה שאין בשלב זה ובנסיבות המדיניות הקיימות הבדל ממשי בין שתי האופציות. שתיהן, "מדינה אחת" או "שתי מדינות", אינן עומדות על הפרק. פתרון לסכסוך "שלנו" אינו עומד על האג'נדה האזורית המתמודדת עם בעיות חברתיות ולאומיות קיומיות.

שליטי ישראל בהישענם על הממסד הרעוע של ארה"ב "הצליחו" ליצור מצב שבו אין, לעתיד הנראה לעין, פרטנר ישראלי לשלום. בתנאים אלה, כל הנוסחאות של פתרון שלום לסכסוך הן חלולות, פשוט ריקות מתוכן. בינתיים יש ויש מה לעשות ומה לאמור על תפקיד ישראל באזור ועל ניסיון שליטיה לפורר ולפזר את העם הערבי הפלסטיני. לא נישאר, חס ושלום, ללא עבודה.