יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

סקירה מזרח-תיכונית

שלב חדש במשבר הסורי

לפני כחודש מסר אהוד ברק, שר הביטחון, מידע חשוב לאומה ולעולם כולו. ברק קבע באופן מוחלט ביהירותו הידועה, שאסד ייפול תוך שבועות. הוא לא נתן הסבר כיצד הוא יודע זאת. על כל פנים, המידע "המוסמך" של ברק הדריך במידה רבה את הפרשנות הישראלית הממסדית. ההשפעה של ברק הורגשה היטב בסקופ של העיתונות הישראלית מלפני שבוע שקבע שאסד נופל וכי עשרת אלפים חיילים ערקו משורות הצבא הסורי.

בימים אלה נכנס המשבר הסורי לשלב חדש. הממשל הסורי – שנושא באחריות כבדה לפרוץ ההתקוממות – גילה תבונה והסכים לקבלת משקיפים מטעם הליגה הערבית. מדובר בעסקה מאוד מורכבת ונתונה ללחצים מצד הרוצים בכישלונה. על כל פנים, האופוזיציה הסורית העיקרית – זו המגובה על ידי ארה"ב, יצאה נגד בואם של המשקיפים בשצף קצף. האופוזיציה הפרו-אמריקאית רואה בקבלת המשקיפים תחליף בלתי קביל לדרישתה להתערבות מבחוץ – מכל מקור ומכל צורה. בין היתר האופוזיציה חותרת להקים, בשיתוף פעולה עם הממשל הטורקי, איזור "משוחרר" שיהפוך לבסיס צבאי להמשך המרד.

בנוסף על כן, הנראטיב שטופח על ידי המערב בהשראת המורדים נתקל בקשיים גדולים. התיאור כאילו במרכז האירועים הפגנות אזרחים בלתי אלימות נמוג. במקומו ברור שמתפתחת בסוריה מלחמת אזרחים נגד המשטר בגיבוי כוחות זרים. יש לשער ששני הפיצוצים הרצחניים בדמשק השבוע שייכים לתסריט החדש. הטענה של האופוזיציה שאסד אשם מעוררת גיחוך. אולי לשם כך הוסיף הדובר שאם אסד לא עשה זאת, הוא בוודאי אשם בכך שהדבר התאפשר תחת שלטונו...

ביוזמות התיווך המסתמנות, רואים שוחרי השלום סיכויים להביא קץ לשפיכות הדמים ולחסום את הדרך למלחמת אזרחים זוועתית. בהקשר המדיני הדיפלומטי, ראויה לציון יוזמתן של רוסיה ומדינות אחרות באו"ם להפגת המתיחות בסוריה ובאזור. הפעם, שלא כבמקרה הלובי, השתחררו יריביה של ארה"ב מהגררות פאסיבית אחרי ארה"ב.

מובנת הדרישה הצודקת שהמשטר הסורי ישלם על מעשיו, אך עוד יותר חשוב למנוע מלחמת אזרחים ממושכת שעלולה, לדעת מומחים, להצית תבערה איומה שעשויה אף לסבך ארצות נוספות. מכאן שהסכם על בסיס מו"מ הוא הפיתרון הרצוי ביותר.

מצרים: מובארק הלך, הדיקטטורה הצבאית נשארת

אנחנו חייבים, בינתיים, לדחות את הניתוח המסכם לגבי תוצאות הבחירות. אך לפי שעה, מחזק הצבא המצרי את אחיזתו בשלטון תוך כדי גל של דיכוי ברוטאלי נגד המוחים בכיכר תחריר. אנו שוב עדים לרצח ולפציעה של מאות מפגינים. הדיקטטורה משתוללת ושרת החוץ של ארה"ב, הילארי קלינטון, לא התביישה להשיא עצה חדשה בקריאתה לשני הצדדים לגלות איפוק. יפה מאוד. הרוצחים והנרצחים מתבקשים שווה בשווה לגלות איפוק. הרי טנטאווי, כמו מובארק, מוכר כעושה דברה של האימפריה. אחרי כל מה שהיה במצרים הצבא אינו מתבייש לפקד על חייליו לפתוח באש חיה על אזרחי מצרים. הרוצחים יודעים שעמדת ארה"ב היא צבועה. ברור שלמפקדה הצבאית יש פוליסת ביטוח אמריקאית. לא יביאו את הגנרלים למשפט בהאג, לא ידרשו מושב מיוחד של מועצת הביטחון ולא יאיימו בהחזרת השגריר. ארה"ב מעניקה לצבא המצרי רישיון מחודש לרצח.

תימן: מחלצים את סלאח

הידיעות האחרונות המתפרסמות לגבי תימן מתרכזות במאמצים של איגוד ארצות המפרץ (למעשה ערב הסעודית) לחלץ את הרוצח סאלח משלטונו האישי, מבלי לזעזע את השלטון. מדובר בתהליך איטי משתי סיבות: קודם כל, מילוט סלאח מוכרח להיות מתואם איתו ולהתנהל בלי שום רמז של האשמה נגדו בגין פשעי מלחמה שנמשכו חודשים רבים. הוא יוצא, אך לא כמפסיד. הסיבה השנייה מסבירה את הכול, הצבא ועמדות כוח אחרות נשארים בידיים הנאמנות של בני משפחתו של סלאח.

בינתיים הסבל של העם בתימן שבו אין כמעט דנים בארץ ובמערב, מחריד ביותר. אפילו לפני פרק התוהו ובוהו שפקד את תימן בשנת 2011, 58% מהילדים סבלו מתת-תזונה שגררה פגיעה ופיגור בהתפתחותם. המצב אינו שונה ממצב הילדים בארץ הגרועה ביותר עבורם, היא אפגניסטן. סלאח שולט 33 שנים בארץ ששיעור התת-תזונה בה הוא השלישי בעולם. הרעב פוקד שליש מהאוכלוסייה, למעלה מ-7 מיליון איש.

הרי באופן גיאו-פוליטי תימן היא ארץ נשלטת על ידי ערב הסעודית ומדינות המפרץ שכידוע לא חסר להן דבר. מן המפורסמות שיש להן משאבים אדירים לשם הזרמת נשק ותחמושת לבעלי הברית שלהן ושל ארה"ב. סאלח עצמו נהנה מכל הדרוש לו כדי לנהל טבח בבני עמו. הקורא מתבקש להשוות את יחס ארה"ב ובעלי בריתה בין הנעשה בסוריה ובין הנעשה בתימן, כך יתחיל להבין את הדברים לאשרם.

ערב הסעודית: אבן הפינה של האסטרטגיה האמריקאית

"שוחרי הדמוקרטיה" יכולים להיות שקטים כתוצאה מכך שישנם שני שיאני חופש ודמוקרטיה באזור כמו ישראל וערב הסעודית. אך קשרים ישרים וגלויים בין ישראל ובין הממשלות הערביות לשם דיכוי עמן "מריחים לא טוב". לכן עיקרי המדיניות האמריקאית מתבצעים על ידי הסעודים ובאמצעותם. יש הסבר לכך שערב הסעודית לא חזתה התקוממויות עממיות בסדר גודל של אלו שהיו בארצות הערביות האחרות. הסעודים פשוט מענים ורוצחים את כוחות האופוזיציה לפני שהם יכולים להתארגן. גם במצב כזה הסעודים מחוקקים חוקים "אנטי-טרוריסטים" חדשים.

ידוע שצעדי הדיכוי מופנים ברובם לאזורי השיע, אך ברור שכל האזרחים מופקרים לחסדי המונרכיה. לפני מספר ימים נודע שאישה הוצאה להורג בגין היותה "מכשפה". הילארי קלינטון וסוזן רייס, ה"פמיניסטיות" של משרד החוץ האמריקאי, לא דרשו הסבר מהמלך ולא הציעו להביא את הרוצחים של אישה אומללה זו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעים.

והעיקר, שכחתי. שכחתי לציין שערב הסעודית היא היצאנית הגדולה ביותר של נפט בעולם כולו.

בחריין: דיכוי בצל בסיס הצי האמריקאי

ההפגנות של האופוזיציה נגד השלטון ממשיכות לסירוגין. המלך מנסה לתמרן אך מסרב לקיים משא ומתן עם גורמי האופוזיציה העיקריים. הממשל נאלץ לאשר דין וחשבון מקיף על אירועי האביב השנה ובו תיאור מקיף של פעולות דיכוי רצחניות. אך הסתבר שדו"ח זה אינו אלא תמרון לספק את הדרישה של המערב לגילוי גמישות מצד השלטון.

אין צורך להשחית מילים על החשיבות האסטרטגית של בחריין שבה בסיס ענק של הצי האמריקאי.

בינתיים נמקים בבתי הסוהר עשרות רופאים ואחיות שנידונו למאסר ממושך במשפטים מבוימים על כך שהושיטו עזרה רפואית מצילת חיים בזמן ההפגנות באביב ובקיץ. הצוותים הרפואיים הואשמו ב"גניבת תרופות" והפיכת בית החולים לבסיס צבאי. רופאים בכירים נידונו למאסר של עד 15 שנה. מחאה בינלאומית של ארגוני זכויות האדם לא הועילה למנוע את המשפטים שהתנהלו בבית דין צבאי.

תהליך הדיכוי הוא ביטוי ברור של ניסיון המיעוט הסוני השולט באי למנוע זכויות דמוקרטיות מהרוב השיעי. ההאשמה נגד השיעים ברורה בתכלית – הם סוכנים של האיראנים. הרי ידוע לכל – כל אלה המתמרדים נגד הסעודים ובעלי בריתם עושים זאת כיוון שהם סוכנים זרים. לא שכחנו שאחת מהפגיעות החמורות ביותר בחוק ובנורמות הבינלאומיות התחוללה בבחריין הקיץ כאשר המלך הזמין חיל מצב סעודי לאי כדי לדכא את האופוזיציה. חיל המצב נשאר שם בינתיים.

עיראק מתנתקת מהתלות

למה בעצם יצאו האמריקאים מעיראק? הם יצאו מעיראק כיוון שהממשלה העיראקית לא שעתה להפצרותיהם לאפשר את המשך השהיה של חיל מצב אסטרטגי. לא נחזור כאן שוב על הסטטיסטיקה המחרידה המציגה את התוצאות של כמעט תשע שנות מלחמה. מספיק לקבוע שאוי לה לארץ שארה"ב רוצה להצילה בעבור העולם החופשי. האם אפשר להתעלם מכך שארה"ב פלשה לעיראק כדי להציל את האנושות הנאורה מנשק להשמדה המונית? וכיצד נתעלם מכך שאותה מעצמה שפלשה לעיראק וכבשה אותה לתשע שנים, מגבירה את המתח בימים אלה לקראת פלישה אפשרית לארץ מזרח-תיכונית נוספת, היא איראן. וכל זה לשם מה? למנוע מהאיראנים נשק להשמדה המונית שאיש לא קבע שהוא בנמצא אצלם.

הכוחות הסונים הפרו-אמריקאים בעיראק משתוללים כדי להזהיר את הממשלה העיראקית שבל תגלה עצמאות יתר. נכון שהממשלה העיראקית חייבת להתנהל בזהירות כיוון שעיראק קשורה לארה"ב במערכת הסכמים כלכליים ופוליטיים ענפה. אך הרצון הפוליטי החד-משמעי של הממשלה ושל הציבור העיראקי ברור. הם דחו את המשך התלות בארה"ב והם מבקשים כמידת יכולתם כיום למנוע את ההרפתקה האמריקאית-ישראלית המתקרבת נגד איראן.

אביב העמים במזרח התיכון נמשך

משברים בינלאומיים מצטיינים במורכבותם. בנסיבות כאלה אפשר לדבר על הישגים וכישלונות של האימפריה ושל החזית הרחבה של אלו הנערכים נגדה. מה שברור באופן חד-משמעי הוא שהיציבות פגה מהאזור וכי מאבקים ותמורות אדירים מתחוללים מידי יום ביומו.

יש להעריך שהכוח המניע במכלול האירועים מעוגן בנסיגה רצינית בכוחם של האימפריה האמריקאית ובעלי בריתה. אך תהיה זו טעות להניח שמדובר בתהליך חד מימדי. לארה"ב ובעלי בריתה היו הצלחות (לדוגמא, הפלת משטר קדאפי בלוב). ברור גם שהיא נחלה כישלון היסטורי צורב בעיראק שממנו גורשה למעשה אחרי שביקשה לתפוס פוזה של מצילה ומושיעה.

ישראל שותפה לארה"ב ולכל אלה שביקשו לטפח ולהנציח את הסטטוס קוו באזור. סטטוס קוו זה איפשר את ניצול המשאבים והכפפת העמים הערבים לשלטונות עושי דברם של אויבי הקידמה באזור. אין להצטער שסטטוס קוו זה הולך ומתפורר ויש סיבה לקוות להצלחות לכוחות העצמאות והדמוקרטיה האמיתית.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

שתים-עשרה תזות והערות אחדות על המצב במזרח התיכון

מוקדם עדיין לסכם את האירועים הסוערים באזור. כיוון שכך והודות למגבלות של זמן, בחרתי להעביר את מחשבותיי בצורה בלתי שגרתית. ראיתי לנכון להתנסח בצורה של מספר תזות החשבות בעיניי. כמו כן, הוספתי כמה הערות מרכזיות. התזות אמורות לשקף את האירועים במימד ההיסטורי וההערות הן יותר בבחינת התייחסות להיבטים חולפים.

תזה 1:

למרות שהאמת האקסיומטית הבאה היא ברורה, או לפחות צריכה להיות ברורה, חובה להתייחס אל המזרח התיכון ואל המדינות הערביות כחלקים הכפופים למערכת מובנית היטב הנשלטת על ידי ארה"ב ובעלות בריתה. (קראו את מאמרו של נעם חומסקי בנושא)

הערה: לכאורה, מדובר על הערה מיותרת, אך ניתוחים רבים על האזור הנעשים על ידי גורמי שמאל מסוימים, מתעלמים בעקשנות מאמת עובדתית זו – החיונית להבנת האירועים השוטפים וההתפתחויות.

תזה 2:

המטרות העיקריות של שליטת ארה"ב הן: רווחים ושליטה במשאבי האזור, בעיקר נפט וגז; ושמירת עליונותה הצבאית והאסטרטגית. מטרות אלו מובטחות על ידי סדרה מקיפה של הסכמים, חוזים ואמנות עם הממשלות באזור, שהן עצמאיות באופן רשמי, אך משועבדות למעשה.

תזה 3:

הסכמים אלה מבטיחים רווחים עצומים הנובעים מהמציאות של חילופים לא-שוויוניים. חלק חיוני של הרווחים מוקדש לביסוס בשלטון של חוגים פיאודליים, דתיים או צבאיים. כך מובטח סטאטוס קוו הרצוי לשלטון זר ולריאקציה מקומית.

תזה 4:

בערב האביב הערבי (פברואר 2011), גורמי המפתח המשפיעים על שלטון ארה"ב היו: העמקת החולשה היחסית של כלכלת ארה"ב והמשבר הבינלאומי של השיטה הקפיטליסטית; התעצמות הקואליציה של מדינות וגורמים המתנגדים לשלטון זר: איראן, סוריה, שלטון החמאס ברצועת עזה והחזבאללה בלבנון; עצמאות יחסית של טורקיה כלפי מדיניות ארה"ב; וכישלונה היחסי של מלחמת ארה"ב בעיראק והכנות לעזיבת חיל המצב האמריקאי.

תזה 5:

ההצלחה הגדולה הראשונה של האביב הערבי הייתה ערעור שלטונו של הנשיא חוסני מובארק במצרים, שיחד עם ישראל וערב הסעודית שימשו כמערך הסוכנים העיקרי של שליטה אסטרטגית, שליטה צבאית ורודנית נגד ההמונים הערביים.

תזה 6:

האביב הערבי היה האות לעליה הספונטנית וחסרת התקדים של ההמונים הערבים למרד נגד הסטאטוס קוו. הזעם הצודק הופנה אל המנהיגות המכהנת של כל מדינות ערב. אף על פי כן, חייב מרד ספונטני במהלך התפתחותו להגדיר ולפרט את עקרונותיו ואת יעדיו – וכיצד הוא משתלב בחזיתות ובקואליציות עם שותפים אפשריים.

תזה 7:

יש לתמוך באופן החלטי במרד הספונטני של ההמונים, אבל צריך להבדיל בין גישה זו העקרונית ובין סוג של "רומנטיקה מהפכנית". רומנטיקה כזו מתעלמת מיכולת כוחות פוליטיים קיימים לצרף אליהם תנועות המוניות, כשאלה אינן מסוגלות או מסרבות להגדיר מטרות ברורות משלהן.

הערה: לא מזמן, בראשית המשבר בלוב, זיהו פרשנים שמאליים לא מעטים השפעה שמאלית ואפילו הגמוניה שמאלית בקרב הלוחמים נגד קדאפי. מציאות מדומה זו הייתה עילה לתמיכה במורדים ואף להצדקת התערבות זרה לימינם. למרבה הצער התברר שתפיסה זו לא הייתה יותר ממשאלת לב.

תזה 8:

האנטי-אימפריאליזם הוא נושא למחלוקת חריפה בשמאל. יש כאלה הטוענים שהגדרת משטרים דכאניים כמשטרים אנטי-אימפריאליסטים היא בלתי מוסרית. גישה מוסרנית זו מתעלמת מהמציאות. האופי האנטי-אימפריאליסטי של משטרים אלו אינו שאלה תיאורטית בעיקרה. מדובר בהתנגשויות ממשיות בין המטרות והמדיניות של מדינות אנטי-אימפריאליסטיות שונות ובין מערכת השליטה והבקרה של ארה"ב ובעלי בריתה. המערכת הדומיננטית האמריקאית היא זו שמזהה את מקור האיומים על שליטתה ותפקודה החלק. האימפריאליזם יודע לזהות את אויביו ולפגוע בהם ככל יכולתו.

הערה: אף אחד בשמאל לא ביקש לתאר את עיראק של סדאם חוסיין במונחים מתקדמים. אך ארה"ב ובעלי בריתה פתחו במלחמה תוקפנית נגד המשטר והעם של עיראק… בגלל עמדותיהם האנטי-אימפריאליסטיות. הבסיס האידיאולוגי של גישה זו מובן ומוכר על ידי המרקסיזם. ההתנגדות לתכתיב האימפריאלי והשאיפה לעצמאות מוגדרות כמתקדמות גם כשמדובר במשטרים מדכאים. המדיניות של תמיכה עקרונית בכל המאבקים נגד שלטון האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית הוכיחה את עצמה. רבים מהכוחות שהגיעו לשלטון בתנאים קשים ביותר הפכו במשך הזמן לבסיס של כוח אנטי-אימפריאליסטי רציני הנאבק בשלטון ה"יאנקים".

תזה 9:

כלל המשטרים באזור היו לדיקטטורות. מכאן שרמת הדיכוי וביטויו הם עניין של צורה יותר מאשר של מהות. דיקטטורה ברוטאלית, שחיתות וניצול, שיטות אכזריות של מאסר, עינויים ושיעבוד מוחלט של ההמונים, כל אלה הם דבר שבשגרה במשך עשרות שנים עבור ארצות האזור ואינם נחשבים כחומר לכותרות. זוהי הנורמה של הממשלה הפרו-אימפריאליסטית שהוטלה על יותר מ-350 מיליון ערבים במשך עשרות שנים.

תזה 10:

ארצות האזור המשתחררים משליטה אימפריאלית, אינם חופשיים מסימני ההיכר של הרקע המיידי של לידתם. כלומר, רואים שגדלו ב"אותה השכונה". במציאות של המזרח התיכון אין בינתיים טובים יותר או גרועים יותר בעניינים הקשורים לחירויות הפרט. כולם מסתמכים על כוח הזרוע כאשר הם רואים עצמם מאוימים. בכל מקרה, מהרגע בו הם חומקים מהשליטה האימפריאלית, הם בסכנה של פעולת תגמול עקובה מדם על ידי אויבים פנימיים בארצם או מחוצה לה.

תזה 11:

הזכות לריבונות היא מרכיב חשוב בחוק הבינלאומי. עקרון זה מאפשר ומעודד קבוצות מקומיות לבחור באופציות המבוססות על מדיניות של פיתוח עצמאותם הלאומית. תהליך ההתפרקות משליטה אימפריאלית על ידי העמים השונים מזרז פיתוח סתירות במערכת האימפריאלית. מציאות זו מסבירה את המרכזיות של סוגיית ההתערבות בשיח המאבק לשחרור לאומי. מאחר שהמערב אינו מעיז לטעון שיש זכות כלשהי להתערבות, הוא מקדיש משאבים עצומים לעיצוב המסרים בתקשורת ולמימון נדיב של מעשי חתרנות וקשירת קשר כדי להצדיק כל סוג של התערבות גלויה או נסתרת.

הערה: משעשע לשמוע את הלעג המופנה לשמאל מכיוון שהוא מעלה את סוגיית הקונספירציה והחתרנות האימפריאלית. דווקא בחוגים הפוליטיים והאינטלקטואלים המתוחכמים יותר במערב, ידוע לכל ואין טורחים להכחיש כי מעשים אלה הם מרכזיים אצל ממשלות מערביות הדואגות לאינטרסי מדינתם.

תזה 12:

מערכת הניצול והשליטה המערבית קובעות במידה מכרעת את חולשות המבנה המעמדי של מדינות האזור. פיתוח תעשייתי הוא נדיר ביותר ובכל האזור חסרה באופן כמעט מוחלט השקעה בייצור ובתעשייה. כתוצאה מכך קשה לדבר על קיום מעמד פועלי תעשייה בעל משקל. במקרים רבים, אפילו תעשיות הנפט והגז נזקקות לעבודה זרה באזור למרות העודף העצום של עובדים מקומיים.

הערה: ניתן להניח – אם כי העניין דורש בדיקה נוספת – כי עוצמתה של הזיקה הדתית נובעת מכך שלעיתים קרובות הקהילה הדתית היא זו המספקת מימד של סולידריות חומרית, חברתית ותרבותית. נראה כי אנשי הדת האסלאמיים ומוסדות הצדקה פועלים כקבלן משנה וירטואלי במקום המדינה – בתחום החשוב של השירותים החברתיים. מקור המימון הוא כנראה מרווחי הנפט, ואלה כנראה הרווחים היחידים הנותרים באזור שאינם מושקעים בטיפוח המשטרים המושחתים ועוזריהם.