יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

OCCUPY NATO!

ה"מהפכה" בלוב

מי שעקב אחר הניתוחים בקרב השמאל בשלביו הראשונים של המשבר בלוב לפני שבעה חודשים, נתקל בתיאור שלפיו בקרב השחקנים המרכזיים היו כוחות מהפכנים שנלחמו למען שינוי רדיקלי במדינתם. לפי הערכה זו, מהות הסצנה הייתה ניסיונו של משטר קדאפי להטביע את המהפכה ואת הכוחות המהפכנים בדם. יתר על כן, הויכוח בנוגע להתערבות נאט"ו נוסח במונחים של האם זה יהיה ראוי או מוצדק שתנועה מהפכנית תבקש התערבות אימפריאליסטית בעת שהיא נלחמת לבסס משטר מהפכני בלוב.

מי שנטה להאמין לגרסה זו בדבר ההגמוניה השמאלית במרד, יכול להסביר לעצמו שהמהפכנים שהיו נוכחים במספר רב ובהשפעה רצינית, איבדו כל זכר של השפעה על ה"מהלך המהפכני" ברגע שנאט"ו נכנסה לתמונה. יכול להיות שזה קרה בדרך זו. אך סביר יותר לחשוב, בעקבות כל מה שאנו יודעים כעת בקשר למועצת המעבר הלאומית והכוחות החמושים המייצגים אותה, שמעולם לא היתה תרומה משמעותית של השמאל או של כל תנועה מהפכנית אחרת. אולי היה מרד המוני נגד קדאפי, אך אין שום עדות שהוא הובל על ידי השמאל או שהשמאל נטל בו חלק משמעותי בשלב כלשהו של המרד.

מלחמת אזרחים בלוב

ובכן, התברר במשך חודשי הלחימה שהדיכוי מצד המשטר, ככל שיש לגנותו, לא היה בפני עצמו הסיבה והרקע להתקוממות. במשך הזמן התברר ששני הצדדים נהנים מתמיכה ציבורית ניכרת כך שמשקיפים אובייקטיביים יוכלו לקבוע שהלחימה הפכה למלחמת אזרחים של ממש. המורדים שאבו את כוחם מתוך השנאה הרווחת כלפי משטרו של קדאפי וזכו לתמיכת נאט"ו שגייסה לצידם גורמים מקומיים פרו-מערביים. ממשל קדאפי זכה מצדו, בנוסף לתמיכת הצבא, באהדה ניכרת בחלקים של האוכלוסייה. ככל הנראה נאמנויות שבטיות מילאו תפקיד ניכר בהתפלגות הציבור ובהרכבתם של שני המחנות שנגררו למלחמת אזרחים רבת קרבנות ורבת הרס תשתיות שנמשכה שבעה חודשים.

חייבים לחזור ולהדגיש שההרכב של מועצת המעבר הלאומית הלובית סותרת מניה וביה כל טענה בדבר השתתפותם של גורמים מתקדמים. הכוחות המובילים במועצה היו חברים מוכרים היטב מתוך המשטר הישן ומגוון של כוחות איסלמיים מתונים או קיצוניים.

ובכן, בלוב לא חלה מהפכה אך מהפך – כן היה. כתוצאה מהמהפך זה הממשל החדש בלוב עסוק בהפרטת חברות הנפט המולאמות. בסה"כ מדובר בהישג לאימפריאליזם. "סרקו" דאג היטב להשיג יתרונות עבור "טוטאל", והשבוע הופיעה הילרי בטריפולי לגזור קופון "שמן". נאט"ו הגיע לפסגת המוסר המערבי כשארגן וביצע יחד עם כוחות הקרקע את הלינץ' של מועמר קדאפי. משום מה האירועים מזכירים יותר מהפכת-נגד מאשר מהפכה.

מלוב לסוריה

הלקח הלובי הוא בעל חשיבות עליונה לשם ניתוח של האירועים בסוריה. הגינוי המוצדק של הדיכוי הברוטלי וההפרה הבוטה של זכויות אדם על ידי משטר אסד אינו יכול ואינו צריך להיתרגם לתמיכה אוטומטית ב"מועצת מעבר לאומית" סורית חדשה. נצא ונראה.

איך התפתחו האירועים? סביר שהשלב האחרון בהתפתחות בסוריה החל השנה כאשר המשטר הגיב על ההפגנות האזרחיות ההמוניות בדיכוי אכזרי. סוריה הנה דיקטטורה שאינה שונה בכך מכלל המשטרים במזרח התיכון. גורמים בשמאל ובתוכם מק"י וחד"ש לא היססו לגנות את התנהגות המשטר כשהתברר שהדיווחים מסוריה על הדיכוי ועל מימדיו אכן מהימנים (ישנם הסבורים שהיסוס כלשהוא לסמוך על ידיעות שמקורן בגורמים אינטרסנטים פרו-מערביים הוא מידה מגונה. אני כשלעצמי סבור כי הנכונות להאמין בצורה אוטומטית ועיוורת לכל ידיעה ולכל פרשנות ממסדית בתקשורת המערבית משקפת קירבה רעיונית ל"מקורות מוסמכים" אלה). אך לעצם העניין אין מחלוקת על כך שמשטר אסד הגיב בברוטליות רצחנית להפגנות האזרחיות.

התיאור הפשטני כאילו רק השלטון הסורי הוא שמפעיל נשק אינו נכון מזה זמן רב. ישנם דיווחים מהימנים שבמספר גדל של עימותים מופעל נשק משני הצדדים. אין בכך להצדיק את התנהגות המשטר שפתח בהפעלת הנשק נגד אזרחים. אך יחד עם זאת תהיה זו טעות לייחס לאופוזיציה הסורית אופי פוליטי מתקדם שאין לה במציאות. הגרסה הרווחת לפיה האופוזיציה מורכבת מגורמים איסלאמיים היא הסבירה ביותר. אלה המכירים את סוריה מזהירים ששלטון איסלאמי פרו אמריקאי ידחוף את סוריה למערבולת של התנגשויות אתניות ודתיות. הנוצרים בסוריה תומכים במשטר תוך פחד מפני שלטון איסלאמי קיצוני והדבר נכון גם לגבי האוכלוסייה הדרוזית. סוריה היא מדינה יחסית חילונית ואזרחיה אינם זקוקים דווקא לשלטון דתי.

שאלה מרכזית המופנית לשמאל

אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

הסכנה של התערבות נאט"ו, בצורה זו או אחרת, באזור שלנו גוברת, במיוחד לאחר החרפת זרם האיומים מצד ארה"ב-ישראל. קיום שדולה חזקה בממשל הישראלי החותרת לעימות עם איראן אינו טעון הוכחה. אפשר לזהות בקלות נטייה גוברת של ממשל אובמה לנקוט בשיטות ישראליות מוכרות כגון חיסולים ממוקדים וגילוי "קונספירציות". קונספירציות, עבור דעת הקהל האמריקאי הפרימיטיבי, אינן צריכות להיות יותר מדי מתוחכמות.

רצוי שאנשי שמאל, ועמם אנשים מתקדמים והומניסטים, יבינו שהתערבות זרה מצד ארה"ב ובעלות בריתה אינה יכולה לפתור שום שאלה בינלאומית קרדינלית. כדי לדעת את התוצאות הצפויות של הרפתקנות זו מופנה הקורא לסיכומים של המלחמה בעיראק. מספר ההרוגים, הפצועים והפליטים נאמד בקרוב למיליון קורבנות. השלטון שהוקם בבגדאד במאמצי ארה"ב אינו מעז לאשר לאובמה להחזיק פחות מכמה עשרות אלפי חיילים אמריקאים בעיראק, "לכל מקרה שלא יבוא".

בשלבים הראשונים של המשבר בלוב הזהירו וחזרו והזהירו פידל קסטרו והוגו צ'אווס שההמולה והתעמולה סביב לוב נועדו להכין את הקרקע להתערבות צבאית. הצהרותיהם נתקלו בלעג ובבוז בתקשורת המערבית. אך מסתבר שקסטרו וצ'אווס בקיאים ביותר במהלכים של הכנות להתערבויות מסוכנות ביותר. קצת צניעות מצדנו תעזור להבין כמה חשוב ניסיון מהפכני בקריאת המפה הפוליטית. למה בעצם עלינו להפקיד בידי הבושים והבליירים, אובמה, סרקוזי וקמרון את האחריות לניהול העולם על פי הבנתם ועל פי האינטרסים שלהם?

יש אלטרנטיבה: OCCUPY NATO !

אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

השקר על שתי שפות של מק"י בעניין סוריה

הבלוג "ידידיו של ג'ורג" (הכוונה לסופר אורוול) מייצג גישה של שלילה מוחלטת של הקומוניזם. וזו זכותם של העורכים שלו. הבלוג פרסם לאחרונה מאמר חדש נגד מק"י וחד"ש. הטענה הישנה חוזרת הפעם בלבוש חדש. מק"י, אנו לומדים, מדברת בשתי שפות – החברים הערבים הם תומכים של אסאד בניגוד לחברים היהודים שהם "בסדר" בעניין זה. הבלוגרים מתבססים, שלא לכבודם, על פרסומים של סלמאן מצאלחה ויוסי אלגזי שמקדמים את התזה השקרית הזאת כבר מספר חודשים.

ומה האמת? מיד אחרי שהתברר להנהגת מק"י שיש אמת בדיווחים על הדיכוי האכזרי והברוטאלי של אזרחים המפגינים נגד המשטר, יצאה מק"י בבירור נגד משטר אסאד. אורי ולטמן כתב רשימה מפורטת ביותר המוכיחה בעליל שהמאמר בבלוג מבוסס על חוסר ידע וחוסר התמצאות בנושא. ולטמן מציג שפע של מסמכים של מק"י שפורסמו בעברית ובערבית. לדאבוני המאמר נכתב באנגלית ויש לקוות שיתורגם בהקדם. הדיונים הקודמים וההחלטות בנדון סוכמו בצורה מקיפה במאמר שפורסם על ידי העורכת הראשית של אל-אתיחאד, עאידע תומא-סלימאן. המאמר תורגם לעברית והופיע ב"זו הדרך", גיליון 25 (29 ביוני 2011). אלגזי ומצאלחה לא טורחים להתייחס לפרסומים השונים מטעם מק"י בביטאוניה המוקיעים את מעשיו של השלטון בסוריה.

אין לי זמן לטפל כרגע בפרשנים "השמאליים" המפלסים בניתוחים שלהם את הדרך לעידוד התערבות אמריקאית ("הרע במיעוטו"). אנו חושדים ב"שמאלנים" ליבראלים שיש להם מניע נסתר להתקפה על מק"י ועל כל השמאל העקבי. לא עמדת השמאל בעניין אסאד מדאיגה אותם. הם מתכוננים לתמוך בהתערבות צבאית של נאט"ו בסוריה. הם היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית. תהיה בוודאי הזדמנות להסביר את עמדה זו ביתר פירוט.

אך הדבר החמור ביותר בעיני זהו הניסיון להציג את הדעות השונות במק"י (במידה שיש כאלה) כניגוד יהודי-ערבי. עצם הטענה שהערבים חושבים כך והיהודים חושבים כך מריחה מגזענות.

יום שני, 3 באוקטובר 2011

תעלומת אירופה

אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.

דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.

התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?

אירופה צולעת

הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.

הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.

הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.

סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.

הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.