התערבויות להגנת האימפריה

תבונתו של פרופסור

פרופ' נועם חומסקי נשא לאחרונה באמסטרדם נאום חשוב בנושא "הקווים של הסדר העולמי". חלק ניכר של הנאום הוקדש לתפקידה של ארה"ב בהגנת האזור הנתון להגמוניה המוחלטת שלה. בהתאם לניתוחו המעמיק של חומסקי, מתייחסת ארה"ב לשאר המדינות על פי כלל התנהגות פשוט ביותר. ארצות העולם חייבות להכיר בשליטה ובפיקוח של ארה"ב. ממשלים שיסרבו לנהוג בהתאם לכלל אוניברסאלי זה יסבלו מתגמול מצד ארה"ב הכולל אפשרות איום צבאי ישיר על עצם קיומם. חומסקי מסכם את המצב בדיוק אופייני. אם אתה מצורף כחבר בצוות של ארה"ב אתה תורם לאותה יציבות החשובה מכל. אם אתה קורא תיגר על ההגמוניה האמריקאית, אזי תחשב לאויב היציבות.

הכרחי להכיר בכך שאין למדיניות האמריקאית כל עניין באופיו הפנימי של משטר נתון. עיראק הותקפה, כפי שחשדנו, כיוון שמדינה זו ערערה על התכתיבים האמריקאים בנוגע לשימוש בנפט שלה. האופי של משטר סדאם חוסיין או היקף הדיכוי שלו היו בלתי רלוונטיים כשארה"ב החליטה שעיראק מנסה להתחמק מחובותיה.

בנוגע לאיראן מציין חומסקי ששום סכנה צבאית או ביטחונית לא נשקפת מהרפובליקה האסלאמית. האמת היא שההיסטריה שטופחה על ידי ארה"ב-ישראל היא תגובה להצלחות איראניות בתחומים הדיפלומטיים והפוליטיים.

הסלחנות כלפי התערבות ארה"ב-נאט"ו

יש צורך במשרה מלאה כדי לעקוב אחרי הויכוח הנוקב המתנהל בחלקים ניכרים של השמאל בכל הנוגע להתערבות ארה"ב-נאט"ו בלוב. לזרם התומך בהתערבות דובר חשוב בדמותו של פרופ' גילברט אשכר, הוגה דעות המקורב לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי. אשכר תמך בהתערבות האו"ם ובאזור אל-טיסה, אך שלל את הפירוש להחלטת מועצת הביטחון 1973 שאיפשר הפצצות מאסיביות. אשכר גרס שהתערבות ארה"ב-נאט"ו הייתה מוצדקת לרגל הסכנה שבנגאזי הייתה נופלת לחסדי קדאפי. בתגובותיו האחרונות על המתרחש בלוב, אשכר אמנם מזהיר נגד הכנסת חיילים זרים ללוב, אך דבק בתמיכתו ב"מועצת המעבר הלאומי" - הזרוע המדינית של המורדים, וקורא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים.

עמדה זו נראית בעיני עבדכם הנאמן שגויה לחלוטין. הרי ידידינו, הסנאטור ג'ון מקיין, צץ השבוע בבנגאזי. ברור שלא הגיע לשם כאזרח פרטי, אלא בתור הדובר של העמדה הנצית בוושינגטון. בתוקף תפקידו קרא גם הוא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים. אין טעם להיכנס לדיון אידיאולוגי על המקריות של הזהות המעשית שבין עמדת איש השמאל אשכר לאיש הימין האמריקאי מקיין. הרי בנקודה זו, לאחר הדיונים האינסופיים בקשר למקורות המשבר בלוב, אנו עוסקים לא בתיאוריה, אלא בעולמה של המדיניות המעשית ביותר. מלחמה מתנהלת בלוב והיא מתנהלת באפוטרופסות, בניהולם ובהנהגתם של ארה"ב-נאט"ו. מטרת המלחמה בשלב זה היא לחולל "שינוי משטר", כלומר חיסול ממוקד של קדאפי ומשפחתו. בנסיבות שנוצרו, יסבלו ארה"ב-נאט"ו השפלה מבישה אם יסכימו להצעות ההגיוניות להפסקת אש. הרי חבל על כל טיפת דם.

ישנה טענה סבירה שקדאפי היה אשם בניסיונות לחסל את הכוחות שהרימו את דגל המהפכה הדמוקרטית באזורו, וכי דווקא הכוחות שמרדו נגד קדאפי היו זכאים לתמיכה מלאה מצד השמאל. אכן, רבים בשמאל רואים בפשעי קדאפי את מהות המשבר בלוב. מנקודת ראות זו, המורדים מופיעים כקורבנות קדאפי הזכאים לסולידריות מצדנו. אך אנו נתקלים כאן בקושי חמור אך מוכר, אותו קושי שהיה קיים בשורה ארוכה של משברים שבמרכזם טיפוסים כסדאם חוסיין, הטאליבן ואפילו אל-קעידה. כאשר השמאל יצא נגד התערבות זרה בעיראק, באפגניסטן ובמקומות רבים אחרים, ביקשו להאשימו באהדה למנהיגים המותקפים בשעת ההתערבות. האשמה זו נגד השמאל מתעלמת מהדינמיקה המתלווה לכל התערבות זרה. העימות בין ארה"ב, הפועלת לפי האינטרסים האימפריאליים שלה מצד אחד, ובין הרודנים הריאקציונרים והפונדמנטליסטיים המקומיים מצד שני, מאפשר לשכבות הריאקציונריות ביותר להציג את עצמם כקולות הלגיטימיים של זהות אותנטית ושל פטריוטיזם. דינמיקה זו, המתפתחת באופן אינטנסיבי במרכזן של כל ההתערבויות, חוסמת למעשה את התפתחותן וצמיחתן של הכוחות החברתיים הזורעים את זרעי שחרור האמת ורפורמות ממשיות.

אפילו נניח שכוחות פרו-דמוקרטיים היו בעלי השפעה בתחילת המשבר כפי שרבים סבורים, באו במהירות בזק התפתחויות ששינו את המצב מקצה אל הקצה. כוחות דמוקרטיים אלו לא יכלו לשרוד כאשר המאבק נגד כוחות קדאפי הוכפף ואורגן מחדש כמאבק ליישום מדיניות הקואליציה של ארה"ב והמערב, כדי להציל את "הציוויליזציה" ואת "העולם החופשי".

סוריה במשבר

קיים חשש שיש סימוכין לדיווח על התקפות רבות מימדים של המשטרה והצבא על מפגינים אזרחים סוריים שלווים. עם אימות הדברים ממקורות אובייקטיבים, תהיה זו חובה של כל דמוקרט לקרוא למשטרו של אסד להפסיק לאלתר במעשים כגון אלה. יחד עם זאת, אנו לא חיים בעולם של פלאות רומנטיות, ותוך כדי כך איננו אדישים לטבעם של הגורמים השונים באופוזיציה בסוריה, במיוחד לאור העובדה שסוריה מורכבת מישויות אתניות וסקטוריאניות שונות. המשמעות הבינ"ל של המשבר בסוריה אינה נטולת חשיבות. אובמה בכבודו ובעצמו התגייס להסביר שהסורים פועלים כפי שהם פועלים על סמך העידוד והסיוע מאיראן. אובמה מיתמם בהתחשב בעבר של ארה"ב הכולל ראיות חותכות שזרועות אמריקאיות של ריגול וחתירה פעילות בשטח. כשאנו מזכירים את העובדה הזו, מנסים ידידי אובמה לטעון שאנו רואים את ההפגנות והמחאות בסוריה כפרי מאמציו של ה-CIA. אך זהו שקר גס. עמדתנו היא שהמחאות ההמוניות משקפות חולשות ופגמים חמורים במשטרו של אסד. אך תהיה זו טעות חמורה להתעלם מהמדיניות האמריקאית נגד אסד. ארה"ב הייתה מאושרת לנצל את המשבר הקיים כדי לחסל את משטרו של אסד. לא חסר לה רצון, אך היא חייבת להסס בגלל המחיר הגבוה האפשרי של התערבות ישירה. יתר על כן, התערבות כזו אמורה להסתבך לאור העובדה שאי אפשר בכלל לארגן ממשל פרו-מערבי שיוכל להחליף את המשטר הקיים.

ככלות הכול, הממשל בסוריה הגן במשך השנים על ריבונותה ועל עצמאותה של סוריה נגד הלחצים האמריקאים. ממשל זה פעל על בסיס של סולידריות לעניין הפלסטיני בשעה שרודנים כמובארק קשרו קשר עם ארה"ב נגד זכויות העם הפלסטיני. הישרדות אסד תלויה, בסופו של דבר, על כך שיהיה ראוי לאמון ולתמיכה של המוני העם בסוריה. לסוריה יש אויבים, אך זו סיבה מספקת לכך שלא תהפוך לאויבת הגרועה ביותר של עצמה.

התערבות הומניטרית: מי מחליט, מי מרוויח?

בראשית המשבר הנוכחי בלוב נמצאו לא מעט חברים בשמאל שהאמינו שאין ברירה אלא לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב על מנת למנוע אסון הומניטרי. אך כאשר התבררה האג'נדה האמיתית של המערב ה"נאור", וכאשר העמיקה ההבנה שמדובר למעשה בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, תמיכה זו הלכה והצטמצמה. כרגע אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב ולתמיכת ארה"ב והנגררים שלה ב"מורדים" שאיש אינו יודע מיהם בדיוק ומה הם רוצים. בכל מקרה אין לראות את המורדים כגורם דמוקרטי המייצג זרם שמאלי בחברה הלובית. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב על פי האינטרסים של ארה"ב ונאט"ו.

לכן, אין זה מפתיע כי לפי הידיעות והספרות הענפה ממקורות שמאליים בחו"ל, אפשר לקבוע כי השמאל בכללו הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב–נאט"ו מלוב. הכוחות האלה אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה.

השימוש בשיטה של "התערבות הומניטרית" הפך לכלי קבוע המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות ולנצל למטרה זו את כל האמצעים, כולל התערבות צבאית. וראה זה פלא, תמיד יש נימוקים נעלים ונאצלים המצדיקים התערבות כזאת. אך נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת המניעים והאינטרסים של מעצמות המערב. הרי המקרה של ההתקפה על עיראק הוכיח אחת ולתמיד את הצביעות בשיטה זו.

היום האזור שלנו מספק הוכחות ניצחות נוספות לדבר כזב ההתערבות ההומניטרית. תמיד ימצא תסריט כדי לשכנע שמדובר במטרות נעלות ולא סתם באינטרסים של המערב. גם במקרה הנדון אין התסריט ברקע הפלישה ללוב עומד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לג'נוסייד ובוודאי לא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה בלוב בכללה או בבנגאזי בפרט. בוודאי יש יסוד להאשים את משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אך תופעות כאלה, כפי שנראה להלן, הן שכיחות למדי באזור. אפילו לא היינו פוסלים התערבות באופן עקרוני – ויש נימוקים רציניים לפסילה זו, אין הוכחות ודאיות לגבי מימדי המעשים והיקפם. לא היה אפילו ניסיון לשכנע שהיה הכרח להפעיל מידה כזאת של כוח אלים. יש חשש מבוסס שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה ומסיבית.

מבחן הסטנדרטים הכפולים להתערבות הומניטרית

ההיגיון מחייב שהמעצמות המתערבות חייבות להוכיח שהן פועלות על פי נורמה קבועה המחייבת התנהגות קבועה במצבים דומים. כמו כן, חייבים המבקשים להתערב להמציא נימוקים משכנעים שפעילותם אינה כסות להשתתפות במאבקים מקומיים לצדם של המשטרים והחוגים המקורבים אליהם. השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם ואת שאר העולם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה הסותרת באופן חד משמעי את מגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי לגלית בעליל ומשבר הומניטרי ממשי ההולך ומעמיק. אך מה לעשות? ערב הסעודית היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור.

נשיא תימן, סלאח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה. הגיבוי של האמריקאים מאפשר לו לפעול לדיכוי אכזרי של עמו המתקומם, אך במערב אין פוצה פה. לאחרונה שוקלים האמריקאים את החלפתו בגין ביצועים כושלים. אך הדבר מטופל כאילו מדובר בעניין אמריקאי פנימי.

דמוקרטיזציה מהי?

אין צורך להתעלם מתכונות אנטי-דמוקרטיות מובהקות בארצות כמו סוריה ואיראן. אך הצגת נושא הדמוקרטיה בארצות אלה מחייבת גישה כוללת רצינית. יש צדק בשלילת כל הרודנים במזרח התיכון, אך כל שיטות של שלילת זכויות היסוד מהמוני העם פסולות מעיקרם. הרבה מהביקורת היא צבועה. ההבחנה שלפיה מדובר במערב דמוקרטי וכי אובמה, קמרון וסרקוזי הם אינם רודנים אלא שליטים נאורים, היא כוזבת. השלטון של השילוש הקדוש באזור הוא שלטון של כפיה ואלימות. ישנו מאמץ אידיאולוגי ותעמולתי אדיר להוכיח שאין הבדל ממשי בין סוריה ואיראן מצד אחד ובין העריצים המשרתים את וושינגטון בנאמנות נגד העמים שלהם. אך האמת היא ששתי הארצות הללו ניצבות בפני סכנה מתמדת של תוקפנות מצד שתי המעצמות הגרעיניות באזור, ארה"ב וישראל. חטאם החמור ביותר הוא סירובם להשתלב באופן אסטרטגי וכלכלי במערך של ארה"ב והנגררים אחריה. נכון שלמשטרים הללו יש נטיה פסולה להגדיר כל פעילות מחאתית כפעולה חתרנית, ועל כן קיימת דרישה צודקת בדעת הקהל הדמוקרטית

לכבד את זכויות העם. יחד עם זאת אין להתעלם מניסיונות חוזרים ונשנים של ארה"ב ובעלות בריתה לנצל כל פרצה כדי לחולל מהפכות שאין להם שום קשר לערכי ג'פרסון ולינקולן.

התומכים בעצמאות סוריה ואיראן מדגישים שוב ושוב את החשיבות של שינויים פנימיים דמוקרטיים וחברתיים כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו. תמיכה זו נחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הנאו-ליברליות המסתמנות לאחרונה בשתי המדינות על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.

האזור נמצא בהצטלבות דרכים היסטורית

בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה. אך ככול שעוברים הימים מחריפה תחושת הדאגה. אמנם אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות הדמוקרטית של העם ובין הרכבת ממשל דמוקרטי נבחר חדש. אך ישנה בעיה חמורה בדרך. בתקופת המעבר צובר הצבא גם במצרים וגם בתוניסיה עוצמה בלתי רגילה. עוצמה זו ניתנה להם כפיקדון למען חסימת ניסיונות של חוגים הקשורים ברודנים המודחים לחזור לשלטון. אך יש סימנים לכך שהשלטון מוצא חן בעיני כמה מהגנרלים. תוך כדי כך, מדברים במצרים על הסכם בין הצבא ובין האחים המוסלמים.

לכל מהפכה חוקים משלה. ואחד מהם הוא שאם לא מתקדמים, אזי – נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, ישנם עדיין כוחות חזקים במצרים ובתוניסיה המבקשים לכונן משטר של מובארק ללא מובארק ומשטר של בן עלי ללא בן עלי. השמאל התומך בלב ובנפש בתהליך המהפכני מייחל לפרוגרמה לוחמת חדשה. בנוסף להנחת יסודות איתנים לדמוקרטיה, לזכויות אדם אישיים ופוליטיים, תציג הפרוגרמה של השמאל יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.

ידוע שכיום השמאל כשלעצמו אינו מהווה גורם חזק בעולם הערבי. יחד עם זאת יש לשער שכוחות השמאל ילכו ויתעצמו על רקע המצב המהפכני ההולך ומעמיק. בנסיבות אלה, המורשת של ג'מאל עבד אל- נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. בכל מקרה, הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית, מעין נייטרליות חיובית. אין ספק שהצעדים הראשונים בכיוון זה צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם איראן.

בניית פרוגרמה חברתית-כלכלית דמוקרטית הינה תפקיד חיוני שאין להתחמק ממנו. יש יסוד להאמין שהצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה בצורה מכרעת בהתוויית דרך המפנה עורף לכלכלה הניאו-ליברלית שזכתה לפריחה במשטר מובארק. יש לייחל לעמי מצרים וטוניסיה שיחדשו במהרה את התנופה המהפכנית הבנויה על תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.

נ.ב. הדברים על מצרים נכתבו לפני קבלת הידיעות הבוקר בדבר ההתנפלות הברוטלית של הצבא על מאהל הדמוקרטים בכיכר א-תחריר.