יום שני, 29 בנובמבר 2010

גז ושיתוף פעולה עם הנציגים המובילים של הפשיזם הישראלי

ב-28 לחודש התקיימה אסיפה פומבית בתל-אביב תחת הכותרת "אוצרות הטבע שייכים לציבור! ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר". לפי המודעה שפורסמה בעיתונות – המשתתפים, שהם ממובילי המאבק הפרלמנטרי, כללו את ח"כ אורי אורבך (הבית הלאומי), אריה אלדד (האיחוד הלאומי), כרמל שאמה -הח"כ ששיפץ את שמו כדי להבהיר שאינו דרוזי- (הליכוד), ניצן הורוביץ (מרצ) ואת החבר דב חנין מטעם חד"ש.

אנשי שמאל, סוציאליסטים מכל המינים, וגם ליברלים רציניים – יעדיפו את האינטרס הממלכתי-ציבורי על פני האינטרס של בעלי-ההון. יש לדחות את הגישה האולטרה-שמאלנית האומרת שבישראל אין מה לבחור בין בעלות ממלכתית ובין בעלות פרטית; מכיוון שמרב המשאבים הציבוריים-ממלכתיים מופנים להוצאות דכאניות וגזעניות. הרי לא מדובר על דמוקרטיה בשוויץ – אלא מדובר ב"דמוקרטיה" בישראל, המחזיקה בשטחים והמשרתת אינטרסים זרים.

סוגיה זו מתעוררת הפעם בהקשר של המאבק הציבורי נגד שוד אוצרות הים, שדות הגז. ההון נערך להשתלטות והפקת רווחי-על, וכבר מארגן הנפקות וקומבינציות שונות ומשונות. הניסיון החיוור ביותר לפגוע בהם, כפי שנעשה בדו"ח שישינסקי, מעורר אצלם זעם קדוש – והם, הרומסים את החוק ואת הסדר בכל יום, צועקים חמס כי אסור לממשלה לשנות את עמדותיה.

מכאן יש לתמוך באותה מגמה שמבקשת לשמר את אוצרות הטבע בידי הציבור. ויש להיות מוכנים לשיתוף פעולה במאבק זה, כשהדבר מתאים.

יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שדעתי אינה נוחה מהכנס המדובר. במודעה מסופר על התארגנות "פורום פעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, תחת הסיסמא "מחזירים את ישראל לאזרחיה" – ותוך הדגשה כי מדובר "במאבק על העתיד של כולנו".

אין לדידי לפסול שיתוף פעולה מקיר-לקיר. במיוחד כשמדובר בשיתוף פעולה של פעילים מן השורה, יהיו אשר יהיו ההשקפות הפוליטיות שלהם. אלא מה? יוזמת הרב הטוב מחבקת את הימין הפאשיסטי ומכשירה אותה בעיני הציבור הרחב בתור שותפים ראויים במאבק ציבורי צודק. והרי ידוע שפאשיזם לעיתים לובש מסכה אנטי-מונופוליסטית.

יש כאן כמה בעיות. ראשית, אין זה ימים כתיקונם בארצנו. מדינת ישראל אחוזת דיבוק פאשיסטי-למחצה, אם לא גרוע מכך. הנישול משתולל בשני הצדדים של הקו הירוק. יש חגיגה של חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אפילו אם אקבל את הנוסחה הפשטנית שהעיקר באסטרטגיה האנטי-פאשיסטית הוא "מי יבודד את מי", אינני רואה כיצד הפעולה הזאת מונעת את בידוד השמאל. אחרי הכל – השמאל, אם הוא שמאל, עסוק בחשיפת הפעולה ה"פרלמנטרית" של הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. אורי אורבך, אריה אלדד וכרמל שאמה, ביחד עם אנשי ישראל ביתנו, מנהלים הסתה יום-יומית נגד האוכלוסייה הערבית ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

מבחינה אסטרטגית, הדברים אינם פשוטים. יש יתרון של ההליכה מקיר-לקיר, אבל הכל תלוי במילוי. לא נראה שהסוגיה הזאת מחייבת הליכה משותפת הדוקה, הכוללת הופעה על במה אחת ושיתוף פעולה רציף במסגרת פורום קבוע. יש משהו פגום בפער בין ההוקעה המוצדקת של הנציגים המובהקים של הפאשיזם הישראלי ובין התחבקות איתם במסגרת מסע ציבורי ומאבק ציבורי משותף. בסך-הכל, אפשר במקרה הצורך, להצביע ביחד – אבל לא יותר מזה. מדובר בחלאה פאשיסטית, שיש לחשוף את פרצופה בכל הזדמנות – ומכאן לנימוק השני.

אם זה טוב ודמוקרטי להאבק נגד גזל אוצרות הטבע של העם – אם זאת סוגייה הנוגעת לכל הציבוריות הישראלית; אזי היה נחוץ וטוב כי לפחות נציג אחד מהציבוריות הערבית המאורגנת ישתתף בכנס. הנציג של חד"ש מופיע במודעה ככזה. כלומר, הופעתו מייצגת את חד"ש – ואכן יש להניח שכך המצב. אבל אם כך, ואם היינו צריכים להתלכלך ולחלוק במה עם נציגים של הפאשיזם הישראלי (פשוטו כמשמעו), היה רצוי כי את השיקול האם להופיע או איך להשתתף בערב יערוך נציג האוכלוסייה הערבית. הרי אי אפשר לבודד את הפאשיזם, בלי שיתוף האוכלוסייה הערבית.

ממה נפשך? אם המאבק הציבורי הוא חיוני, אם מנסים לגייס את כל הציבור למאבק הצודק הזה – אז ברור ביותר שצריכים לגייס תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. אינני בטוח אם הכנופיה הלאומנית תסכים להופיע עם ח"כ ערבי של חד"ש, אבל הופעה כזאת שולחת את המסר הנכון בנסיבות אלה.

בניית השמאל מחייבת קו אנטי-פאשיסטי אמיתי ולוחמני. אפשר וצריך להלחם נגד ההון הגזלני. צריך להגן על רכוש העם. אבל אין צורך לשם כך להכשיר את השרץ, וזה שרץ של ממש.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

אובמה קבר את "מחנה התקווה", והפקיר את תומכיו הנאמנים

עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקנים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבות התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח, לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית. תמימים ליבראלים יימשכו בכתפיהם תוך קבלת דין הבוחר כאילו מדובר בהליך דמוקראטי. אך תוכן ההכרעה לפני שבוע אינו דמוקראטי כלל וכלל. הימין על גווניו הבטיח לשריין את זכויות היתר של המעמד הבינוני הגבוה על חשבון מחוסרי עבודה והמפונים מבתיהם על פיגור בתשלום המשכנתא. הקופה הציבורית הוחרמה ותנוצל רק לעידוד ההון ולהוצאות צבאיות, ותימשך ההתקפה על שרידי מדינת הרווחה. מי שהיה אמור להוביל את המאבק נטש, בשלב מוקדם ביותר, את תומכיו, והפקיר אותם לייאוש ודיסאוריינטאציה גמורה.


ארה"ב נמצאת במשבר. נחזור בהזדמנות אחרת, לעיין בשיטות האלקטוראליות המבטיחות בתנאים כאלה תוצאות לטובת ההון. נגיד רק שיש דמיון רב בשיטות ההתחברות שבין 'הון ושלטון' בכל מדינות המערב "החופשיות". אך כרגע, כשניצבת השיטה הרכושנית לפני דילמה אדירה, עלינו לבדוק את העצות השונות והמשונות הנזרקות לחלל הזירה המדינית.



עצות מתונות מאנשים מתונים


שני עיתונאים, אחד מ"הארץ" והשני מ"הוושינגטון פוסט" כתבו לאחרונה מאמרים "מאירי עיניים" על מצבו של אובמה. על המעמד של עיתון "הארץ" אין צורך להרחיב את הדיבור. הוושינגטון פוסט, בנוסף ליוקרתו בתחום העיתונות החוקרת, הוא ביטאון הליברליזם הקלאסי המקורב לשלטון. אחד הפרשנים המובילים בעיתון הוא דוד ברודר, הנחשב להוגה דעות ליבראלי מרכזי. ברודר תומך באובמה ומחפש דרך להבטיח שייבחר מחדש. ברודר מבין שאובמה איננו מסוגל להשפיע על הכלכלה שמצבה הוא תוצאה של תנודות בשווקים בלתי נשלטים. אך אל דאגה, לברודר יש תוכנית. "אובמה צריך לחתור לעימות עם איראן. רק זה יציל אותו משקיעה פוליטית. הקונגרס הרפובליקאי והציבור יתמכו בו, וההכנות למלחמה ימריצו את הכלכלה האמריקאית. ואם אובמה יבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן, העולם יהיה בטוח יותר והוא ייזכר כאחד מהנשיאים המוצלחים בהיסטוריה". (הארץ, נובמבר 6, 2010)


ה"מתון" המקומי, אלוף בן מ"הארץ" מתלהב מהאוראקל מנהר הפוטאמאק. בן מסרטט באהדה גלויה את הקווים לעסקה המתרקמת. "סיכול האיום האיראני תמורת עצמאות לפלסטינים ופירוק ההתנחלויות בגדה המערבית. איתמר תמורת נתנאז, לוינגר וקצובר תמורת אחמדינג'אד וחמנאי." (שם)


סגנון זה של שני "המתונים", מזכיר את תאוות המלחמה של הניאו שמרנים למיניהם בעת ההכנות למלחמת עיראק. פאול וולפוביץ, ניאו שמרן ששימש סגן שר הביטחון של ממשל בוש הבטיח לקראת פתיחת מלחמת עיראק ש"המלחמה תממן את עצמה". מדוע המתונים שלנו מתנבאים בימים אלה בתוכן ובסגנון שיוחסו בעבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בזירה הפוליטית האמריקאית? מדוע מתונים רואים צורך ואפילו זכות להמליץ על יציאה למלחמה עקובה מדם שעלולה לעלות במאות אלפי קורבנות? אין זה אלה משום שגם המתונים נואשים ופוחדים לרגל המשבר הכלכלי ההולך ומעמיק. אין זה אלא משום שכל החוגים, כולל הליברלים, חוששים להתעמת בעוצמה עם ההון ומסתמכים על תרופת הפלא העילאית – מלחמה תוקפנית - לריפוי חוליו של המשק.



לקחי אובמה


מנהיג שמבקש למשול מהמרכז, ייקבר במרכז.


הריאקציה התארגנה במסגרת "מסיבת התה" וירדה לרחוב. לאובמה ולדמוקרטים היו בשלב התחלתי זה די כוחות עממיים שהיו מוכנים לרדת לרחוב נגד הימין. אולם מרוב "איסטניזם" הפקיר אובמה את הרחוב לימין.


אובמה הפר ברגל גסה התחייבות לסגור את בית הסוהר בגוואנטנמו הידוע לשמצה. בכך הפגין לכל העולם שהוא 'לחיץ'. כמו כן, נטש מיד את ההתחייבות לקדם חקיקה להקל על התארגנות של איגודים מקצועיים.


אובמה רץ להציל את הבנקים והתאגידים. אלה השתמשו בחלק ניכר מהסובסידיות שהעניק לממן את קרן הבחירות של יריביו בנפש. ככל שביקש את חסדיהם של אדירי ההון, האשימו אותו במדיניות נגד המסחר והעסקים (ANTI-BUSINESS.)


החוגים סביבו "חגגו" על חשבון השמאל והאשימו את הכוחות הנאמנים ביותר של המחנה של אובמה ב"שמאלנות" ובהעדר תפישות מעשיות.


אובמה השפיע מחמאות ושבחים על אנשי הצוות האינטימי שלו כאשר הם נטשו (כמו עכברים) את ספינתו הטובעת ימים ספורים לפני הבחירות.


המאבק על שינוי אינו יכול להתבסס על נאומים יפים או על אישיות מושכת. שינוי יתכן רק על בסיס של תנועה המונית עצמאית ולוחמת. אין קיצורי דרך.