יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

ארבע מאות אלף נימוקים להאמין באימפריאליזם

תשאל כל ליברל והוא יסביר לך שאין דבר כזה אימפריאליזם. הוא יסביר לך שאולי היה דבר כזה בעבר, אך כיום הקטגוריה מיושנת ואנאכרוניסטית. לליברלים נראה שהם יכולים לסיים כל ויכוח פוליטי על ידי הצבעה על ארה"ב כ"בית האמיצים וארץ החופש".

אלו המעמיקים בפוליטיקה העולמית יודעים שהנושא מורכב יותר. אינני יכול להאריך בדברי, אך יש צורך להציג שוב ושוב את העמדה הקובעת שיש אימפריאליזם, שהוא חי וקיים וכי אין להבין את הדינמיקה העכשווית ללא הזדקקות לקטגוריה זו ולמשמעויותיה.

בוויכוח ישן וקצת נדוש הזה נוספו לי 390,000 נימוקים חדשים, שהגיעו לנו דרך וויקי-ליקס. רדיקלים, ובתוכם מרקסיסטים, תמיד הסבירו שהזכויות הדמוקרטיות שהצטברו במערב אינן תוצאה של המשטר אלא של ניצול שאר העולם. הטיעון שלנו ברור: אנגליה יכלה לפתח זכויות אדם וחופש יחסי כתוצאה מצבירה של עושר ועוצמה שנלקחו מתת יבשת שלמה ששמה הודו; תהליך שנמשך במשך מאות שנים. וזו רק דוגמה אחת מתוך אלפים.


במה עדיף בוש על סדאם חוסיין?

יהיה קשה לליברלים, אך הם ייאלצו לשאול את עצמם במה בוש היה יותר טוב לעם העיראקי מסדאם חוסיין. בוש יצא לעיראק, תוך ניצול עליונות צבאית-טכנולוגית, כדי לחזק את השליטה על מקורות הנפט. ארה"ב נשארה "דמוקרטית" ונשמרו בה, לפי שעה, זכויות "נורמאליות". לפי הדימוי המקובל, בארה"ב הנך רשאי לעמוד בכיכר העיר ולהשמיץ את ההנהגה. אך הצד השני הוא: הזוועות שנחשפו בוויקי-ליקס.

הגהנום הזה הוא תוצאה של פעולת ארה"ב. נכון שרוב הזוועות בוצעו על ידי לוחמי הזרם השיעי בעיראק. האמריקאים, כידוע, לא אוהבים ללכלך את הידיים שלהם. הם בעיקר כתבו דוחות על האירועים האלימים. לתושייה של האמריקאים, שהעבירו את מתקני העינויים שלהם לכל מיני "חורים" בעולם, יש אפילו מילה מיוחדת – rendition. בעיראק ארגנו האמריקאים כחצי מליון RENDITIONS.


כולנו ביחד נגד הטרור


הליברלים שלנו מצטיינים גם כן בשנאת האסלאם הרדיקלי. הם יכולים לפתור את כל הקשיים בניתוח הדברים המורכבים ובצורך של פרשנות הגיונית על ידי התקפות על הטרור – אל קעידה – איראן ואחמדינג'ד – חיזבאללה – חמאס. הדברים הרי פשוטים: ארצות החופש נמצאות במאבק איתנים נגד השרץ הזה, ואנו הליברלים, אחרי הכול וככלות הכול, נגד ... הטרור.

מאחר שהחברים הליברלים שלנו אוהבים במיוחד לסלף את עמדתנו לגבי האסלאם הרדיקלי, רצוי שנבהיר דברים מחדש. המרכיב העיקרי בתופעות אלו הוא תגובה נגד שלטון זר שהגיע לארצותיהם למטרות שוד וכיבוש. קביעה זו אין בה שום הצדקה של תכונה זו או אחרת של המשטרים האסלאמיים. אנחנו פשוט קובעים שחשוב להבין את הגורמים ההיסטוריים שחוללו תהליכים שחזקו את האסלאם הרדיקלי ובני בריתו ולחזור ולהדגיש את התפקיד של ... האימפריאליזם (הנה המילה המסוכנת הזו עוד פעם) כגורם בהתהוותם. הטיעון החשוב השני של השמאל הוא שלא מדובר במאסה אחת שחורה וריאקציונית ולא מדובר בגוף מונוליתי בעל עמדה אחידה לגבי כל הסוגיות. יש בפוליטיקה האסלאמית, כמו בכל פוליטיקה, ימין, שמאל ומרכז. יש ריאליסטים והרפתקנים, קנאים ובעלי שכל ישר. מאוד חשוב אופן ההתייחסות לתופעה הזו. מי שמחפש תירוצים למלחמה וכיבוש מחדש של הארצות האלו, יוכל למצוא אותם.

האם אפשר להאשים אותנו בפייסנות כלפי העולם האסלאמי בשעה שאנחנו אומרים שמדיניות נבונה ושקולה תעודד תהליכים של הידברות ופשרה? האם אפשר לפתור את הבעיה על ידי איומים והפעלת נשק כפי שעשו ג'ורג' בוש וחבר מרעיו בעיראק?

יש ללמוד את הלקח של עיראק שוב ושוב בשעה שהמנהיגים "הדמוקראטיים" מתכננים מהדורה נוספת, מסוכנת יותר באיראן.

יום ראשון, 24 באוקטובר 2010

בין חיפה ורמאללה


הערה:
האם יש טעם בניהול ויכוח רעיוני-פוליטי עם עמדות חד"ש, דווקא בימים אלו כשכולנו מצווים להתאמץ ולטפח שיתוף פעולה ואחדות?
אני מודה שהדיון סביב נושא האימפריליזם באזור שלנו כמעט שנעלם בחוגים הרחבים שוחרי השלום.
אך מה לעשות, עבור השמאל הישראלי האחדות הרעיונית עם המאבק להגדרה העצמית של העם הפלסטיני הוא עניין של "לחיות או לחדול". ועל כן, הערכת תפקידו של מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית, הדבקים בקו פרו-אמריקאי, חייבת לעמוד על סדר היום. כל מי שעוקב אחרי המערכות הפוליטיות של הפלסטינים שם לב לירידה מתמדת ביוקרת הרשות בגין מדיניותה.
משום מה, הנהגת חד"ש מסרבת להכיר בכישלון הרשות ובהופעת כוחות חדשים בשמאל בקרב הפלסטינים.



היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.
אך עניין זה, הראוי להתייחסות כשלעצמו, אינו בעל חשיבות מכרעת בשלב הנוכחי של המו"מ הכושל בין הרשות ובין ישראל. אם להתייחס לשאלות המכריעות, רצוי להזכיר שחד"ש קיבלה בראשית ספטמבר עמדה שלילית לגבי עצם המשך המו"מ, תוך כדי הקביעה שאינו יכול להוביל לפתרון של שלום צודק.

השתלבות במדיניות ארה"ב באזור

ההיגיון מחייב, שאם כבר נפגשים עם הנהגת הרשות תשמיע חד"ש ביקורת על מדיניות מחמוד עבאס, שדבק בקו של השתלבות מוחלטת במדיניות של וושינגטון, תוך כדי הפניית עורף לאלטרנטיבות אחרות.
האמריקאים ניצלו את חולשת הרשות והכניסו את "הארצות הערביות המתונות" כגורם במו"מ כדי להחליש את עצמאות הפלסטינים ואת וחופש התמרון שלהם. הסיפור של "התייעצויות" עם מדינות ערב וקבלת אישורן לכל מהלך החליש את הפלסטינים. מנהיג מצרים, חוסני מובארק, שהפגין שוב ושוב את קרבתו הנפשית לנתניהו, נחשב כביכול שותף אסטרטגי של הרשות. בה בעת לא התביישו נציגים של מצרים להצהיר שאין הפלסטינים צריכים לעשות "עניין" מהמשך הבנייה!
רצוי להזכיר שהפגישה של חד"ש עם עבאס התקיימה בתקופת של חודש ההארכה שניתן על מנת להציל את השיחות שדרשו האמריקאים. כלומר המו"מ נמשך באופן רשמי. האם חד"ש הזהירה נגד חזרה למלכודת של נתניהו ושל אובמה? נשאלת השאלה: מדוע המשלחת של חד"ש לא הצהירה על עמדות חד"ש, למה לא מסרה את הביקורת הנוקבת שלה לגבי מהלכי הרשות?
הרי עבאס הוביל את הרשות לתוך המחנה האמריקאי גם בנושאים האזוריים. מסתבר שה"התייעצויות" עם הארצות הערביות אינן אלא התייעצויות עם "המדינות המתונות", קרי המדינות שנערכות לצד ארה"ב לקראת התנגשות אפשרית עם איראן. נוסף על כך, מדיניות פרו-אמריקאית זו מסכלת כל סיכוי להתגבר על הפילוג בעם הפלסטיני.
ביטוי אומלל נוסף למדיניות כושלת זו והוא הקמתם של "גדודי דייטון". מסתבר שכ-8,000 חיילים פלסטינים הוכשרו הכשרה אידאולוגית וצבאית במסגרת מיוחדת בפיקודו של הגנרל האמריקאי, דייטון. כוח משטרתי-צבאי זה נמצא בפיקודו הישיר של סלאם פיאד בכבודו ובעצמו. פיאד, המכהן כראש הממשלה, הוא בעל סגנון מלוטש וכישרון טכנוקרטי. אבל חשוב יותר ממעלותיו, יש לקבוע שהוא הנציג של הממסד האסטרטגי של ארה"ב. מסתבר שזה גם מקור כוחו והשפעתו ברשות.

פוטו-אופ?

בראשית ספטמבר קבעו מנהיגי חד"ש בהחלטה רשמית ופומבית שמדיניות הרשות היא שגויה ומחלישה את הפלסטינים. אך באמצע אוקטובר אותם מנהיגים מתייצבים אצל מחמוד עבאס ושומעים ממנו את גרסתו על מהלך המו"מ. כמובן שגרסתו של עבאס משבחת את מדיניותו. תוכן השבחים נמסר גם בהודעה הרשמית מטעם המשלחת של חד"ש. אין אף מילה של ביקורת של חד"ש בהודעת הסיכום של ביקור משלחת חד"ש. הביקורת של חד"ש נעלמה בדרך לרמאללה. פעם היו מנהיגי חד"ש מנמקים את סירובם לבקר את המדיניות הפרו-אמריקאית של הרשות בכך ש"לא נעים לבקר את הרשות בישראל". אך כעבור זמן התהפכו היוצרות. חד"ש ביקרה את הרשות באופן גלוי בישראל אך לא מסרה את עמדתה שלה לעבאס כשהייתה לחברי חד"ש הזדמנות לעשות כך. האם טועים אלה הסבורים שתפקידה של חד"ש לבקר גילויים של כניעה להגמוניה האמריקאית באזור, בכל מקום ובכל שעה?