המשבר היווני הופך למשבר אירופי בעל השלכות גלובליות

In 1858 Marx writes to Lassalle that: “All in all, the present period is pleasant. History is evidently bracing itself to take again a new start, and the signs of decomposition everywhere are delightful for every mind not bent upon the conservation of things as they are.” (Shlomo Avineri, "The Social and Political Theories of Karl Marx", p. 254)

המובאה מתורגמת לעברית לנוחיות הקורא:
ב- 1858 כתב מרקס ללסל: "בסך הכול, התקופה הנוכחית היא נעימה. ככל הנראה ההיסטוריה שוב מכינה את עצמה לקראת התחלה חדשה, וסימני ההתפרקות הנראים בכל מקום הם מלבבים ביותר לכל בר דעת שאינו להוט אחר שימור הדברים כפי שהם." (שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והפוליטית של קרל מרקס", עמ' 254)

מאחורי הקלעים של המשבר ביוון
עיצוב התקציב הלאומי הינו מבוסס בדרך כלל על מעין פשרה בין אינטרסים מעמדיים מובהקים של השכירים והשכבות העממיות מצד אחד ובין בעלי ההון והבנקים מצד שני. ברור שאין מספיק משאבים לספק את הדרישות ואת הצרכים של שני המעמדות המתקוטטים עליהם. ההכרעה ביניהם היא פונקציה של יחסי הכוחות הפוליטיים תוך כדי התחשבות בנתוני רקע בינלאומיים.
הפתרון המקובל למחסור במשאבים הוא פניית הממשל ל"שוק ההון". ההלוואות המתקבלות עוזרות לדחות או למתן את ההכרעה בין המעמדות המתמודדים. בהתחלת הדרך אין קושי והאשראי ניתן ביד נדיבה. תהליך זה מאפשר את גידול החוב הלאומי ובינתיים העימות בין ההון והעבודה נדחה.
הפיתרון הקל הזה נושא בחובו מלכודת (על היווצרות המלכודת ראו מאמרו של ריק וולף). בנקודה מסוימת המלווים מתחילים לפקפק ביכולתו של הממשל להחזיר את ההלוואות. הסימן הראשון לכך הוא הדרישה של המלווים לתשלום ריביות יותר גבוהות ובהמשך, ההון מסרב בפשטות להעניק אשראי חדש. כשפתרון הקסם של לקיחת אשראי נחסם, מסתבר שיש צורך באשראי נוסף כיוון שיש להמשיך לשלם ריבית על החוב והחזרת חובות הופכת לסעיף מרכזי התקציב.
בשנים האחרונות, אנו עדים להתפוצצות בממדי החובות הלאומיים של המדינות. החובות האלה הם לבנקים ולמוסדות פיננסיים בסקטור הפרטי. הבנקים מרוויחים מהלוואות וכשהדרישה לאשראי גוברת עם המשבר הכלכלי, רווחי הבנקים גדלים. ההיגיון היה מחייב שבמקום לקחת הלוואות מהבנקים ולהחזיר להם את החובות עם ריבית גבוהה היה הרבה יותר הגיוני מלכתחילה להטיל על ההון מסים ראויים.
לסיכום, באמצעות הרחבת החוב הלאומי הממשל מנסה למתן את המאבק המעמדי ומשפיע על הבנקים כל טוב. אך השיטה פועלת רק לתקופה מוגבלת. גוברת הסכנה שהממשל יהיה חדל פירעון וכל השאלות של המאבק המעמדי ניצבות מחדש בזירה המדינית בצורה מחריפה.

מה הבעיה?
בהתחשב שיוון היא ארץ קטנה והמשק שלה גורם צדדי בתמונה הפיננסית הכוללת, על מה כל ההתרגשות? למה הדאגה הזאת לנוכח הסכנה שמדינונת זו תפשוט את הרגל?
הספסרים והכרישים, המאורגנים במסגרת סקטור מיוחד של ההון הגדול, מחפשים בהתמדה טרף המגלה סימנים שהגירעונות שלו בלתי ניתנים לכיסוי. מכאן "הכסף החכם" מייעץ לבנקים המלווים שיש להעלות את הריבית על ההלוואות או לחילופין להפסיק את מתן האשראי. בהרבה מקרים זרועות "הכסף החכם" הפועלות במסתרים מסוגלות להפיל ממשלות ולרושש אוכלוסיות שלמות. איש לא בחר בהן והן פעילות אמנם במדינות "דמוקרטיות" אבל ברור שההון קובע ולא השלטון.
לא יעזרו לו לראש ממשלת ספרד הצהרותיו כי עצם הרעיון שספרד עלולה לשמש טרף טרי לכרישים הנו רעיון הזוי. הוושינגטון פוסט כותב "ספרד נמצאת במסלול הסערה המתקרבת ונתונה לרחמיהם של המשקיעים הגלובליים הפועלים על פי הלחצים הכפולים של פחד וחמדנות. החוב הלאומי של ספרד קטן באופן יחסי מאלה של ארה"ב וקנדה אך המחלה המדבקת מאיימת גם על ארצות שהתנהלו בצורה אחראית וזהירה, אם המשקיעים ישנו את דעתם לגבי גירעונותיהן או יכולתן לשלם. היו דברים מעולם במזרח אסיה ב- 1998-1997 כשפיחות בתאילנד חולל משבר מקיף בקוריאה הדרומית, אינדונזיה וכולי."
הרבה יועצים מסבירים לממשלות שעליהן לנקוט צעדים לחסום את המגפה. אבל דרישה זו מופנית לגורמים שאינם חולמים לפגוע בהון ובזכויות היתר שלו. תמיד השאלה היא "מי ישלם?". הפתרון הנפוץ בחוגי הון ושלטון באירופה היום, ולא רק בה, הוא שמעמד הפועלים, הפנסיונרים, המסחר הזעיר, השירותים הציבוריים ורמת החיים של הציבור הרחב הם הקורבן הקולקטיבי, היעד לקיצוצים.

הרקע למשבר החוב אצל מדינות המערב
המשבר הנוכחי, המתמקד היום באירופה, ראשיתו במשבר הפיננסי שפוקד את ארה"ב מ- 2007. לאחר שהשתוללות ההון הפיננסי הביאה את המשק לעברי פי פחת, נאלץ הממשל בארה"ב – ובוש ואובמה אינם שונים בנדון – להזרים למשק ולכלכלה סכומים אדירים כדי להציל את המשק ולהניע אותו מחדש. מדובר בכסף, הרבה כסף. ומאיפה לוקחים כסף? לווים מהבנקים! והרי מדובר באותם תאגידים פיננסיים שחבריהם נזקקו זה עתה לעזרת הממשלה במנות מסיביות (אמנם חלק של החוב המתרחב הוא באגרות חוב הנרכשות על ידי מדינות שונות, למשל סין. אך סיפור זה הולך ומסתיים כשצל מרחף מעל הדולר). התוצאה היא שהבנקים מתאוששים וקופת המדינה מתרוששת. הקופה הציבורית מתדלדלת ונאלצים להדפיס כסף שאין לו גיבוי במציאות. כך הגענו עד הלום. היורו גוסס, השטרלינג מקרטע והדולר, שהיה מקלט ליום סגריר, הפך למלכודת מסוכנת שאין כמוה. איך כתוב בעיתונות הכלכלית – אין השקעות בטוחות.

פועלי יוון משיבים מלחמה שערה
אחרי שהבנקים החליטו על גזר דין אכזרי כלפי המשק היווני היה ברור שיש לגייס למען יוון הלוואות דרך הבוסים בבריסל. הדבר היה דחוף ובריסל נקראה להלוות כסף טרי לאתונה כדי שאתונה תשלם את החובות לבנקים, שרובם גרמניים וצרפתיים. זהו שם המשחק. כדי לקבל את ההלוואות, על יוון לשפר את המאזן הלאומי. שיפור בהקשר זה משמעו הקטנת הגירעונות. הדרכים והשיטות מוכרות: קיצוץ בשכר, העלאת מסים כגון מס ערך מוסף, קיצוץ עמוק בשירותים כגון בריאות, חינוך, סעד ועוד.
אם העם ביוון אינו מוכן לבלוע את התרופות אזי יוציאו עליה חוזה לחיסול כלכלי ופיננסי. התקשורת מסבירה שאין לעם היווני אלטרנטיבה.
למאות אלפי מפגינים הצהיר איש האיגוד המקצועי היווני: "לא נקריב עוד קורבנות למען הבנקאים, התעשיינים והמונופולים. אנו – מאוחדים כולנו יחד – נקריב לשם ההגנה על זכויותינו, חיינו; על מנת להגן על חיי ילדינו, שלא נאלץ למסור אותם לידי הניצול הברוטאלי ביותר, כשהם כבולים בידיהם ורגליהם. לא נוותר על הישגנו.
הם משקרים כאשר הם מתווכחים בנוגע לתוכנית החילוץ למדינה; זוהי תוכנית חילוץ למעסיקים, לבנקים, לבעלי הספינות, אלא שהרוויחו מתוכניות החילוץ הקודמות; כך גם בנוגע לנושים הזרים, שיחד עם טפילי הפלוטוקרטיה, יבזזו את ההון שעמנו ייצר בעשורים הבאים."
על פי המשאלים המתפרסמים בעיתונות היוונית והבינלאומית, הרוב המכריע של הציבור סולד מהתוכנית ומוקיע את הממשלה הסוציאל דמוקרטית המבקשת למלא אחרי כל הוראותיה הדרקוניות. כל המשקיפים מציינים את הזעם הפושה בקרב כל העם ביוון ואת התמיכה האדירה בהפגנות .

פיצול קלאסי
הנהגת המאבק ביוון נמצאת בידיהם של האיגודים המקצועיים הקשורים בקומוניסטים היוונים ובגורמים שמאליים נוספים. מצד שני נערכו הסוציאל דמוקרטים ביוון, בהנהגה של פפנדריאו, שהתייצבו למלא באופן מלא ובדייקנות את הוראות ההון הגדול כדי "להציל את יוון". חלוקה זו מאשרת את הניסיון של השמאל המרקסיסטי שרואה בסוציאל דמוקרטיה רזרבה של השלטון הרכושני ולא מרכיב באלטרנטיבה חברתית ממשית. מספר מנהיגים במפלגתו של פפנדריאו אמנם פרשו מהמפלגה על רקע התנכרותה למאבק ביוון וזכו על כך להערכה חמה ביותר של הציבור.
יש פרשה נוספת שאין להתחמק ממנה. שלושה פועלים בבנק במרכז אתונה נשרפו למוות כתוצאה מהצתה מכוונת. זהות המציתים לא ידועה. לא במקרה החשד נופל על חלקים של התנועה האנרכיסטית הדוגלים באלימות. אבל אין לבטל אפשרות של פרובוקציה בידי הימין או סוכני השירות החשאי. הדאגה הוחמרה כיוון שלא נתקבלה הכחשה ברורה מהפעילים האנרכיסטים. בכל מקרה, הציבור הרחב, המפגינים וארגוניהם הוקיעו את המעשה.

קפיטליזם "חמוד" יותר
לא מיותר, בהקשר הדיון שלנו, לציין שהיו קולות גם בשמאל שהתלהבו מהאיחוד האירופי. ידוע שאנטוניו ניגרי, אחד משני מחברי הספר "אימפריה", קרא להצביע "כן" במשאל על החוקה האירופית ב- 2005-2004. אל מול הטענות שהקפיטליזם בונה אחדות אירופית נאלץ השמאל להסביר שוב וגם במקרה האיחוד האירופי, שצירופם של גורמים קפיטליסטיים מונופוליסטיים במסגרת על-מדינתית אינו מרשם להתקדמות ולסולידריות. גם במקרה זה לא הצורה "הקהילתית" קובעת אלא התוכן – משטר של ההון המונופוליסטי הפיננסי שבמרכזו ההון הגרמני המתחזק ומתפשט – הוא אשר קובע.
כאמור, העם ביוון זועם וכועס. אך גורם נוסף באירופה זועם וכועס. בעמוד השער של היומון הגרמני "דר בילד", הכותרת קבעה "היוונים רוצים עוד מיליארדים מאיתנו". וכולם הבינו את "הרמז". ברגע שסירבו לבלוע את התרופה האירופית "נתגלו" היוונים כעם של בטלנים, רודפי תענוגות, או בקיצור, טיפוסים ים-תיכוניים. ההד הזה של הלאומנות הגרמנית אכן גורם לצמרמורת לאלה בעלי זיכרון היסטורי. הלאומנות הגרמנית הזאת עוררה באופן טבעי לאומנות יוונית נגדית ואכן ישנם ביוון כאלה שהיו רוצים לנצל את המשבר הזה לפלטפורמה לאומנית מתחדשת.
מאמר מקיף שפרסם פול קלוג, פרופסור-חבר באוניברסיטת טרנט, הסביר כיצד המשבר הכלכלי של 2009-2008 הכין את הרקע לגלי שוביניזם חדשים. היום, בעקבות תקופת תוכניות החילוץ, הממשלות חייבות חובות שאי אפשר להחזירם. כלל הממשלות מתכוננות לפעול לפתרון משבר החוב באמצעות קיצוצים בהוצאות המדינה.
התוצאה תהיה תחרות בין יותר ויותר אזרחים ופשוטי העם על פחות ופחות שירותים ציבוריים חיוניים. והרי אלה התנאים האופטימליים להיווצרותן של גזענות ושנאת זרים, זרים שמתחרים כביכול עם "המקומיים" על המשאבים המצטמצמים והולכים. התוצאה הזו של שנאת הזר ועימותים פנים-מדינתיים הם התחליף האידיאלי של הממסד למאבק מעמדי עקבי. אל מול הסכנה הזאת נחוצה יותר מאי פעם תוכנית כללית שתאחד את כלל הציבור העמל להגן על האינטרסים שלו ללא שום תלות בצבע עורו או במוצא אתני וכדומה. דוגמה מרשימה לאחדות כזו הולכת ונבנית על ידי פועלי יוון בימים אלה.

שתי הערות לסיום
ראשיתה של פרספקטיבה מהפכנית
הציבור בישראל וגם חלק לא קטן של הציבור ה"יוני" שוללים את עצם הרעיון של שינויים מהפכניים בחיי החברה ובכלכלה. יש לנו אומנם ציבור של "חברתיים" התומכים בכנות בהגבלות על ההון ובניסיונות לשפר את המערכת. אבל אין זה מקובל, אפילו בחוגים היותר נאורים אצלנו, להצביע על התגברות מגמות מהפכניות. אך אין זה סוד שישנם בגדה השמאלית ובסביבותיה פעילים וכותבים שרואים בתמורות מהפכניות יסוד מרכזי של ההיסטוריה – בעבר בהווה ובעתיד הבא עלינו לטובה. השמאל המרקסיסטי שואב עידוד והשראה מהמאבק של העם היווני להגנה על הלחם ועל החופש.
תמורות דרמטיות מיום ליום
מאז התחלתי בחיבור רשימה זו לפני יומיים, מעמיק המשבר באירופה ומתפשט בעולם כולו. הביקורת של השמאל מאתמול הופך במהרה להיות התבונה המקובלת של היום. הבורסות לעגו לאמצעי המניעה המגוחכים והפרשנים הגיעו למסקה הבאה: צעדי הצנע הנדרשים מכל ממשלות המערב יוצרים את אותם התנאים שבעבר הקרוב חוללו את המשבר של השנים האחרונות!

לקראת ועידת חד"ש

לקראת ועידת חד"ש
מאת ראובן קמינר

המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.