סלבוי ז'יז'ק* והאנלוגיה של לנין

במאמר שפרסם לאחרונה** מתייחס ז'יז'ק לפרק מטפורי של לנין במאמרו של לנין "רשימות של פובליציסט" (1922). לנין משווה שם את מצב הבולשביקים ושל ברה"מ הצעירה למצבו של מטפס הרים הנאלץ לבצע נסיגה מסוכנת תוך במהלך הטיפוס.
ז'יז'ק מסיק מדברי לנין שתהליך מהפכני אמיתי כרוך בנכונות להתחיל את הכול מחדש, שוב ושוב. וכדי להדגיש (ולהצדיק לחלוטין) את הסירוב של לנין לשקול נסיגה מיעדי המהפכה לאורהקשים, מצטט ז'ז'ק את דברי לנין בוועידה ה-XI של הבולשביקים באפריל 1922. שם לנין מזהיר את המנשביקים ואת אשני הס"ר שלא יעיזו לנצל את המשבר של המהפכה הצעירה כדי להצהיר בתעמולתם ש'המהפכה הרחיקה לכת'.
"אנו משיבים לכם: הרשו לנו להעמיד אתכם לפני כיתת יורים על כך. או שתימנעו מלהביע את השקפותיכם, או אם אתם עומדים על פרסום עמדותיכן הפוליטיות בפומבי בתנאים הקיימים, כשמצבנו גרוע הרבה משהיה כשהמשמרות הלבנים התקיפו אותנו במישרין - תוכלו רק להאשים את עצמכם אם נטפל בכם כאילו הייתם מהגרועים והבוגדניים שבאנשי המשמרות הלבנים."
אני מניח שדברי לנין נשמעים לגמרי "סטליניסטים" לאוזניים ליברליות. אך ז'יז'ק רואה לנכון להבחין בין "טרור אדום" ובין סטליניזם. לנין השאיר ליריבי המפכה את הזכות לשתיקה וכיבד זכות זו למעשה. סטלין מצדו לא עצר בנקודה זו. הוא לא הסתפק בהבסת אויבי המהפכה בכל הנוגע למאבק על שלטון אלא ביקש להוכיח שמבקריו הם חלאות אדם תת אנושיים בעצם קיומם. סטלין דרש מפגני הזדהות מכלל הציבור ולא השאיר אפילו זכות השתיקה.
ז'יז'ק, מתייחס, בהסתמך על ספרו של משה לוין, ( LENINS LAST STRUGGLE, 1968) לניסיונות לנין לחסום את דרכה של הביורוקרטיה. מסתבר שלנין ניהל קרב אבוד מראש נגד מגמות דיקטטוריות בתוך המפלגה. ואומנם, לנין שאף לשלב במפלגה מוסדות של שמירת איזון ובקורת שיהיו עצמאים מתלות בזרועה הפוליטית, כלומר מהוועד המרכזי של המפלגה - מעין הפרדת הרשויות. אך לנין טעה , לדברי לוין, בכך שלא ראה באיזה מהירות תתגבש ביורוקרטיה לגורם פוליטי עצמאי במקום מעמד הפועלים שתש כוחו במרוצת שנות מלחמת האזרחים.
על פי ניתוח זה רואה ז'יז'ק את מעבר מלנין לסטלין, לא כמאבק בין האיש הטוב ובין האיש הרע, אלא טרגדיה שבה לנין רואה את היורש שלו פועל על יסוד טעיות של לנין עצמו.
מבלי לטשטש את חומרת האירועים, משבץ אותם זי'ז'ק במארג של תנאים היסטוריים המכתיבים מסגרת קשה ומורכבת של מהפכה הנאבקת על דרכה הצודקת. במקום שיפוט שרירותי של משקיף ליברלי מהצד השולל את המהפכה לכתחילה, מבקש ז'יז'ק להבין את ההיסטוריה כהתהוות, כדבר מה שהיה יכול להתפתח אחרת. .
המשך המאבק המהפכני וחידוש – אופק חדש
במרכז המאמר הקריאה לחזור להתחלות חדשות כפי שנאלץ לעשות מטפס ההרים באנלוגיה של לנין. ז'יז'ק מחייב היום היערכות לחידוש הפרספקטיבה המהפכנית תוך כדי התאמתה לנסיבות החדשות. ז'יז'ק ביחד עם האינטלקטואל הצרפתי החשוב, אלאן בדיו, עומד על כך שיש לאתר במסגרת המציאות הקפיטליסטית ורמ(ים) מהפכני(ים). יש להישאר נאמנים לחזון הקומוניזם שבלעדיו אין טעם במאבק פוליטי. ראו לציין שהשניים טוענים שנאמנות לרעיון הקומוניזם מחייב ניתוח חדש לגבי הניגודים בחברה הקפיטליסטית.
הם מציעים להתרכז בארבעה סתירות. שלש מהן יוצרות, לפי דעתם, סכנה קולקטיבית לכלל החברה בגלל מגמת ההפרטה הכוללת של המשטר. משטר ההון מאיים לפי דעתם על עצם המהות של הקיום האנושי. מדובר (1) באיום המרחף של אסון אקולוגי (2) בהשתלטות משטר הרכוש הפרטי על תחום הקניין הרוחני ; (3)המשמעות האתית-חברתית של חידושים בתחום הביו-טכנולוגיה. (4) הסתירה הרבעית הנה החשובה ביותר ומדובר בה על הקורבנות של צורות אפרטהייד חדשות המופעלות נגד החיים בפרברי העוני ומאחרי חומות הפרדה.
על פי גישה זו, המשטר הקפיטליסטי מסכן את כולם אך החלוצים של המאבק הם המנושלים, כלומר החלכאים והנדחקים (THE EXCLUDED). אלה המנושלים יכולים כבר להיאבק במישרין על הקומוניזם והם אמורים לשמש מאיץ לכלל החברה הניצבת בפני אסונות הקפיטליזם ההולכים מתפשטים.

לשים לב לרוח הדברים
קצרה היריעה מלדון כאן ברעיונות הפרוגרמאתיים של ז'יז'ק. יש להביא בחשבון גם שז'יז'ק האיש ואישיותו נתונים במחלוקת בחוגים שמאליים לא מעטים. העמדות שלו חשובים אך העיקר כאן הוא חידוש השיח המהפכני, תוך כדי כבוד והערכת למורשת התיאוריה והפרקטיקה של הקומוניזם. ז'יז'ק ובדיו דוחים נמרצות את טענות השווא של הדמוקרטיה הליבראלית כאילו שהיא מבטיחה את מירב החרות. בנוסף על כן, לדעתם, הדמוקרטיה הליברלית שואפת לפצל את הנפגעי הקפיטליזם לקבוצות לחץ נפרדות כאילו מדובר בבעיות נפרדות המחייבות טיפול 'סקטוריאלי'. הפוליטיקה החדשה של השחרור לדעתם לא תתמקד בגורם החברתי מסוים, אלא בצירוף נפיץ כל ארבעת סתירות.
הסכנות של הקפיטליזם מאיומות לא רק על רמת המחיה. מצבנו הורע בהשוואה לפרולטריון שהיה יכול לאבד רק את שלשלותיו. לפי ז'יז'ק: "האיום הוא שנהפוך לישויות ריקניות חסרות תוכן, שיטפלו לנו בבסיס הגנטי שלנו, וכי נאלץ להילחם כדי להישרד בסביבה שלא ניתן לחיות בה." ואם נרצה למנוע את עתיד הבלהות הזה, עלינו להתחבר עם אלה שאין להם מקום ונחלה בסדר הקיים. זהו המסר הקומוניסטי של ז'יז'ק ואחרים בתקופה זו.
===================

*ז'יז'ק הוא סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות המוכר בארץ בעיקר באקדמיה ובחוגים אינטלקטואלים. הוא נחשב לתלמידו המובהק של הפסיכו-אנליסט הצרפתי, ז'אק לאקאן.
** How to Begin from the Beginning** NEW LEFT REVIEW - MAY-JUNE 2009

בין מרקס לקיינס: בראשית המשבר

על פי הדיווחים האחרונים כולנו הפכנו לקיינסיאנים. מהפכה אינטלקטואלית שוטפת את כדור הארץ והשפעתה ניכרת בקרב בני אדם ברחבי העולם. לכל המתעניינים בנושא מסתבר כי התורות הכלכליות הניאו-קלאסיות והניאו-ליברליות שהיו תמיד פגומות, נמצאו מיושנות ומופרכות במבחן החיים. הבנקאים והפרופסורים, הספסרים והנוכלים, כולם מתווכחים בלהט על אילו צעדים הממשלה צריכה לנקוט על מנת להציל את הכלכלה הנחנקת מעצמה. יש לשים לב כי כיום איש אינו מציע ברצינות להשאיר את הכלכלה כפי שהיא, תוך אמונה שתוכל להתגבר על משבריה, אלא כולם דורשים התערבות ממלכתית דחופה כזו או אחרת.
הקיינסיאנים פועלים על פי ההנחה שהתערבות ממשלתית נבונה, בצירוף הפוטנציאל להבראה עצמית שקיים בתוך השיטה, יוכלו להחזיר את אמון השחקנים המרכזיים, כדי לקדם במוקדם או במאוחר מחזור חדש של פעילות כלכלית נמרצת. בקרב המוני הקיינסיאינים, יש לנו עניין מיוחד בזרם של כלכלנים שאפשר להגדירם "קיינסיאנים שמאליים". הנציגים הבולטים של הקיינסיאנים השמאליים כיום הם הפרופ' פאול קרוגמן (פרינסטון) ופרופ' יוסף שטיגליץ (קולומביה). דוגמה מדהימה ומאלפת של משבר הנאו-קלאסיקניות התרחשה כאשר נציב הבנק המרכזי לשעבר, אלן גרינספאן, הסביר לפאנל ממשלתי הדן במשבר הכלכלי כי "טעינו טעות עצומה כאשר סמכנו על כך שהמשקיעים יאלצו להתחשב בממדי הסיכון שבהם הם מסתבכים". כלומר התזה הקובעת שהשווקים אמורים לתקן את עצמם הופרכה בעיני כל.
המרקסיסטים לעומת הקיינסיאנים, רואים בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שיטה בעלת פגמים מהותיים, גם כשהשיטה מנפיקה תוצאות סבירות לבעלי הון ולבעלי בריתם. הם מצביעים על כך שהניצול הוא ניצב בלב השיטה וממציאים ראיות על חוסר שוויון גדל בבית, בפנים הארץ, בצירוף השתלטות צבאית וכלכלית בחוץ לארץ, כלומר,ההגמוניה האימפריאלית.
בימים אלה ישנה מידה רצינית של הסכמה מעשית בין הקיינסיאנים השמאליים לבין המרקסיסטים לגבי התרופות המיידיות לריפוי המשק. קיינסיאנים ימניים נוטים להתנות את ההתערבות הממשלתית בהבטחת זכויות הקניין של ההון. הם מתהלכים על קצות האצבעות סביב השוק, תוך דאגה מתמדת שלא לפגוע באושיות המשטר. על פיהם יש צורך ממשי בהתערבות, אך רק כזו המוגבלת בהיקף ובזמן. לעומתם, הקיינסיאנים השמאליים גורסים שהלאמה היא אמצעי צודק והגון במיוחד לגבי אותם התאגידים שבעבור חילוצם השקיעה הממשלה הון אדיר. אך הם רואים בהלאמה אך ורק אמצעי זמני שנחוץ לשם התמודדות עם הסערה של השפל, ואינם מתייחסים כלל לאפשרויות של מעבר לסוציאליזם.
מרקסיסטים רואים במשבר ראיה לכך שהשיטה הקפיטליסטית כולה שוקעת וקובעים, שיש יסוד אובייקטיבי לאלטרנטיבה היסטורית: סוציאליזם. אמנם קיים מגוון דעות לגבי עומק המשבר והתקרבות הקפיטליזם להתמוטטות. כמו כן נחלקים המרקסיסטים ביניהם לגבי ההשפעות הפוליטיות של המשבר. יש הטוענים שסביר יותר שהימין הוא זה שינצל את המשבר. אך מרקסיסטים בכללם מסכימים שהמשבר יוצר אפשרויות של העמקת התודעה המעמדית וקובעים כי יש הגיון מוסרי במאבק "לנישול המנשלים".
כמובן, מרקסיסטים יתמכו לרוב בהתערבות ממשלתית שנועדה להפעיל אמצעים "אנטי-מחזוריים" כגון תוכנית להמרצת המשק. בנוסף על כך הם גורסים שההלאמה היא בדרך כלל האמצעי היעיל ביותר להפעיל מוסדות חיוניים. חשוב ביותר לציין כי המרקסיסטים מרגישים שההלאמה מציגה בחריפות את שאלת הפיקוח הדמוקרטי והחברתי על התאגידים המולאמים.
קיינסיאנים עוקבים כמובן אחר המהלכים בכלכלה הבינלאומית ואחר השפעתה על המשק הלאומי. אך תשומת ליבם מכוונת לתהליכים כלכליים גרידא ואין להם גישה כוללת ליחסי הגומלין שבין הצפון המפותח ובין הדרום העני. מרקסיסטים לעומתם עוקבים אחר ההתפתחות הבלתי שוויונית של הכלכלה העולמית.
הערות על המשבר של המאה
התרופה המודרנית לסכנה של משבר היא התערבותה של המדינה הקפיטליסטית במטרה להציל את הקפיטליזם מעצמו. אך ככל שהתרופה נעשית חיונית יותר, כך נעשה קשה יותר לאלץ את החולה לבלוע אותה. ההנחה הרווחת הייתה שהמדינה הקפיטליסטית, לפי הכלים שבידיה, יכולה לדעת מה שנעשה במשק כדי להחליט מתי ואיך להתערב. אך נפל דבר בקפיטליזם המודרני. מימדי הפעילות הפיננסית מתרחבים, אך ההתחמקות מכל רגולציה הולכת ומתרחבת גם היא. במציאות הקפיטליסטית כללי הרגולציה מאבדים את תוקפם. בוול-סטריט מכנים את תהליך ההתחמקות הזה "חדשנות" כאילו מדובר בקידמה טכנולוגית. קרנות גידור, פעולות חוץ-מאזניות, פעילות במקלטי מס, הפיכת חובות לניירות ערך (Securitization), כל אלו אינן אלא חלק מהשיטות שנועדו לעקוף את הרגולציה.
הפתרון לסתירה בין הבעלות הפרטית לייצור החברתי הוא כמובן סוציאליזם שפירושו אינו אלא שליטה חברתית על מוקדי הכלכלה. חסידי הקפיטליזם ניסו תמיד ללעוג למושג הבעלות הציבורית תוך כדי נימוקים אבסורדיים שהסוציאליסטים מבקשים להעלים מברשות שיניים ותחתונים. אך עם הזמן ברור יותר לכולם מהם המוקדים של הפעילות הכלכלית שהשליטה בהם היא שקובעות את אופי המשק. במידה רבה מוקדים אלה התגלו כמפלצות שבלטו בשטח לאחר שהוגדרו כ"גדולים מדי מכדי להיכשל" (Too big to fail). מפלצות אלו לא התקשו למצוא דרכים לעקוף את אנשי הרגולציה שמתרוצצים בימים אלו כדי לסגור את האורווה לאחר שכל הסוסים ברחו.
היורש הנעדר לעת עתה
ישנה שאלה מרכזית וגורלית שלגביה עדיין אין לנו תשובה המניחה את הדעת. ההנחה המרקסיסטית הייתה שבמשברים הכלכליים ובניצול יש כדי להוליד ולפתח קבוצה חברתית בעלת ארגון מפלגתי ואידיאולוגיה מהפכנית. הייתה תקווה שיתגבש נושא חברתי, מהפכני, כלומר מעמד הפועלים, שיש בו התכונות הנחוצות לרשת את הקפיטליזם השוקע. למען האמת, אין אנו מזהים לעת עתה את היכולת הפוליטית להשתלט על המשבר ותוצאותיו החברתיות ההרסניות כדי להפעילו באינטרסים של הציבור הכללי.
המשבר וההגמוניה האמריקאית
מוקדם עדיין לקבוע כיצד ישפיע המשבר המתרחב על היחסים שבין מרכזי העוצמה השונים בעולם הקפיטליסטי. הזעזוע והתדהמה שהתעוררו באוקטובר 2008 זרעו פניקה בקרב החוגים השליטים, אשר הגיבו בצורה מתואמת (חבילות ההמלצה הראשונות). אין ספק שהבעיות המרכזיות נוגעות למשק האמריקאי וכי ההשפעה של ארצות הברית נחלשת. אך קשה לזהות מתחרים רציניים המסוגלים להרוויח מהיחלשות זו ולהפגין עוצמה מוגברת מול האמריקאים. הרושם הוא של תסבוכת המאיימת על כולם והכוונה היא לעשרים המדינות שהתכנסו לאחרונה בלונדון כדי למצוא מזור למכאוביהם.
מה שבטוח הוא שהכלכלות השונות בארצות העולם השלישי כבר נושאות בחלק לא פרופורציוני של הסבל והמצוקה. העשירים מכוונים את ממשלות העולם השלישי אל קרן המטבע הבינלאומית אשר הפך להיות מקור כמעט בלעדי להלוואות ולאשראי. אך כבעבר, התנאים לקבלת סיוע מן הקרן כרוכים בשינויים מבניים, כלומר תנאים דרקוניים. איזה פרדוקס! הקרן תכתיב לארצות אלו מדיניות שהיא בדיוק הפוכה לזו של הארצות האמידות. אלה האחרונות נוקטות במדיניות "מרחיבה" בכוונה להמריץ את המשק. לעומתם, הסמוכים לשולחנה של הקרן יצטרכו כמקודם לצמצם את ההוצאות הממלכתיות, לקצץ בשירותים חברתיים ולהפריט כל דבר שזז.
לפי כל הסימנים המשבר הולך ומחריף ויש סיבות להאמין שהוא בראשיתו.
פרספקטיבות
סיקור הספרות הרלוונטית מצביע על אמת קשה אך לא מפתיעה. מעטים המרקסיסטים הסבורים שמעמד הפועלים יכול להתארגן כרגע או בעתיד הקרוב כדי לשמש יורש או קברן של הקפיטליזם. עמדה זו מושרשת במרקסיזם ונוהגים לצטט את לנין שקבע שהקפיטליזם לא ייפול מבלי התהוותו של כוח חברתי שיפיל אותו.
ישנם מרקסיסטים הרואים במשבר הנוכחי חוליה בתהליך היסטורי ארוך טווח. לדידם לא מדובר בסיום הקפיטליזם בכלל אלא בסימנים לנדידת ההגמוניה הכלכלית-חברתית מהמערב למזרח. מרקסיסטים אלו, השייכים לאסכולה של הוורלד סיסטם (ג'ובאני אריגי, עמנואל וולרשטיין), קובעים כי ההתפתחות המזורזת בסין וההופעה של הודו כ"מעצמה בדרך" מאשרים את קיומו של התהליך הזה. לדידם המעקב אחרי ירידתן של האימפריות בעבר מגלה שבעידן השקיעה, כל אימפריה מגלה נטייה מובהקת לפיננסיאליאזשן (FINANCIALIZATION). אך הסוגיה של סין שייכת לדיון על המתרחש בסין – סיפור מרתק לכשעצמו, שלא יטופל במסגרת דברים אלו.
בעיות עם ה"פיקס" הקיינסיאני
קיינסיאנים נוהגים באופן טבעי לרכז את עיקר תשומת הלב שלהם לנושא תולדות המשברים, במטרה לעמוד על הצעדים הנחוצים לרפא או לקצר שפלמיתון מסוים. הם מניחים מראש שבתרכובת נבונה של התערבות ממלכתית ותהליכי ההבראה הגלומים בשיטה, יוכלו לאושש את הכלכלה במוקדם או במאוחר. בקרב המרקסיסטים, לעומת הקיינסיאנים, מרקסיסטים רבים טוענים שה"פיקס" הקיינסיאני אינו יכול הפעם לחולל התאוששות כפי שהדבר נעשה בעבר.
גם הכלכלן ההודי, V , וגם אנשי מונט'לי ריויו (MONTHLY REVIEW) מפתחים את התזה הקובעת שה"פיקס" לא יכול הפעם להועיל. הם טוענים שהתנאים שאפשרו את הפתרון הקיינסיאני במשבר הגדול במאה הקודמת נעלמו או הצטמצמו בגין השינויים האופייניים למציאות של החברה הניאו-ליברלית:
א. התכווץ הסקטור הלא קפיטליסטי; התייבשו מקורות העבודה הזולה והסחורות הזולות; המשפחה אינה מספקת עבודה זולה ומפלט ליום סגריר כפי שעשתה בעבר.
ב. ככלל, מטילים המרקסיסטים הללו ספק ביכולת התארגנות חדשה של הקפיטליזם על בסיס רגולציה הדוקה מאחר שעוצמת ההון (הפוליטית והחברתית) יוצרת מרחב אינסופי להתחמקויות, כפי שראינו.
לסיכום
האתגר למרקסיסטים הוא, מצד אחד, להימנע מהפרחת סיסמאות על אפשרויות מדומות למהפכה פרולטרית בקרוב. ומצד שני לא לנטוש את הפרספקטיבות של התארגנות מהפכנית והשקפות מהפכניות.
פירוש הדבר מבחינת ה"שטח" הוא, ראשית כל דבקות בגישה המצדדת בפיתוח שיטות ארגון וטיפוח תודעה מהפכנית בקרב הציבור. לאחר ההצלה של הניאו-ליברליזם באטומיזציה ופרגמנטציה של המדוכאים, תפקיד השמאל הוא לשקם את הארגונים החברתיים בצד הארגונים הפוליטיים-הרעיוניים, כלומר המפלגות, ברמה עממית. זהו תפקיד שאין לדחות אותו. יש לשכנע את הציבור כי מלבד "כדורי הרגעה" ספורדיים, אין פתרון במסגרת הקפיטליזם.
יש לדחות את האלטרנטיבות האנרכיסטיות והרומנטיות שמקדשות את הספונטניות והפוסלות התארגנות והצורך בחינוך פוליטי ומחשבה אסטרטגית וטקטית.
יש לתאם בין המאבקים השונים של הסקטורים השונים שלכל אחד ואחד מהם מסורת פוליטית וצורות התארגנויות משלהם. יש למצוא דרך לשתף פעולה בין המפלגות שהן חיוניות ובין המאבקים החברתיים האנטי קפיטליסטים בעלי יכולת גיוס והפעלת המונים.
* מערכת הגדה השמאלית מתכבדת לפרסם את עיקרי הרצאתו של ראובן קמינר בכנס מרקס השלישי שייתקיים בימים שישי ושבת, 15 – 16 במאי, בתל אביב – יפו.

לקראת הפגישה בין נתניהו ובין ברק אובמה

התקשורת מלאה דיווחים על האיומים של ישראל נגד איראן. נתניהו מודיע וחוזר ומודיע שישראל לא תסכים שלאיראן תהיה פצצה גרעינית. האופוזיציה הממלכתית של קדימה מעניקה תמיכה בלתי מסויגת לממשלת נתניהו. לרבים בשמאל נראה עצם הרעיון של התקפה יזומה ישראלית על איראן כמעשה טירוף. אך הסתייגות זאת כמעט שאינה באה לביטוי פומבי. נתניהו נוסע וושינגטון כשהוא טוען שיש בישראל קונסנסוס התומך בכל האמצעים האפשריים...
ואמנם שהשאלה הפוליטית הבוערת היום לפני השמאל היא התווית מדיניות ברורה בנושא תוכניות ממשלת ישראל להצית מלחמה נגד איראן. אין להגזים בחשיבות סוגיה זו. נתניהו יעמוד בפגישה הקרובה שלו עם אובמה על דרישות ישראל לפעולה של ארה"ב נגד גירעון איראן או לחלופין ידרוש הסכמה אמריקאית – אפילו בקריצת עין – שתאפשר התקפה ישראלית. נתניהו יטען ולא בלי יסוד כלשהו שהוא מדבר בשם קונסנסוס רחב בישראל בנושא זה. מחמת סיבות שונות שנעמוד עליהם בהמשך לא יהיה זה קל לערער את הקונסנסוס. תנאי יסוד למערכה יעילה נגד "הקונסנסוס הזה" הוא חשיפת המניעים למדיניות הישראלית והאמריקאית, על המשותף ועל השוני ביניהן.
ביבי יאמר לאובמה כי הסכנה האיראנית היא כזאת שאין ישראל יכולה להרשות לעצמה אפילו לדון בוויתורים לפלסטיניים לפני הסרת האיום האיראני. הילרי קלינטון מצדה מנסה להפוך את סדר העניינים כשהיא טוענת שהתקדמות בזירה הפלסטינית חיונית כדי לבודד את איראן לקראת הטלת סנקציות עליה ואפילו לשם קידום ההכנות של פעולה צבאית. יש מכנה משותף לשתי העמדות. איראן היא אויב משותף שיש לבלום אותה.
למען לחדד את התמונה רצוי לנסח כך את הדברים: ביבי קובע שיש צורך במלחמה נגד איראן כתנאי להתקדם לשלום עם הפלסטינים. וקלינטון טוענת שיש צורך בקידום השלום עם הפלסטינים כתנאי שיאפשר לדבר על מלחמה נגד איראן. אומנם קלינטון נערכת לסדרה של מגעים עם טהרן בשלב הראשון אך היא מעדיפה באופן גלוי לקיים אותם מגעים בלווי האיום הישראלי שעשוי להרשים את האיראנים בחומרת מצבם.
הנמנעים בשמאל
כאן המקום לקבוע שישנם אנשים טובים ושוחרי שלום שאינם רוצים לעסוק בסוגיה בלתי נעימה זו או גרוע מכך תומכים "שוחרי שלום" כאלה במדיניות של ביבי. הם מנמקים את עמדתם בהתנהגות ובהתבטאויות של נשיא איראן ובאופי השמשטר האיראני. בשמאל אופיינית יותר עמדתם של אלה שאין להם עמדה, פשוט אינם רוצים להתערב כי בעצם "לא כל כך איכפת להם שאיראן ומנהיגה יקבלו מכה שמגיעה להם". "שוחרי שלום" כאלה יגידו שאם הדברים מגיעים להתנגשות, אזי מקומם עם המשטרים הדמוקרטים בוושינגטון ובירושלים ונגד איראן של האייתולות.
חסידי האלתור של קלינטון בשמאל
אנשים רבים בציבור שוחר השלום נאחזים בתוכניות של הילרי ומקבלים אותן בהתלהבות. הם מוכנים לקנות הסכם ישראלי-פלסטיני בלי לפשפש במניעים וברקע להסכם. הם אינם רואים שום פסול בהכפפת המטרה של שלום ישראלי-ערבי לצרכי השליטה של ארה"ב באזור עד לאפשרות של מלחמה רבתי. להפך, מצב עניינים זה נראה להם כמתנה מהשמיים. אך אפילו אם הם חוששים שיש סכנה להשתית הסכם שלום על חולות נודדים כמו ציר למלחמה נגד "האסלאם הקיצוני" לא ירשו לעצמם שבעיה "קטנה" זו תקרר את ההתלהבות לעסקת קלינטון.

מנקודת ראות של השמאל ובהתחשב באינטרס השלום של שני העמים, אסור ליפול למלכודת הזאת. אסור להכפיף שלום בין העמים למלחמה תוקפנית באזור לא בגרסת ההכפפה השוביניסטית הגסה של ביבי-ליבי ולא בגרסת תוכניות של הילרי ההופכות את חזון השלום בין ישראל והפלסטינים לאלתור, לתמרון טקטי למען המשך ההגמוניה השוקעת של ארה"ב באזור. אנו מטילים ספק בכך שארה"ב תוכל לכפות על ישראל צעדים משמעותיים לשלום כל עוד המדיניות האמריקאית הבסיסית אינה שונה מזו של השותף הישראלית. הרי שלום בנוי כל כולו על ההגמוניה המוחלטת של ארה"ב עלול להיות מקח טעות.
יש לי חברים שיראו בקביעה זאת שאין להתלהב משלום אמריקאי-ישראלית שהוא חלק של תוכנית התקפית באזור כנסיגה מהתמיכה בהסכם על בסיס "שתי מדינות". שלום כזה אינו רצוי ואינו בר קיימא.

אפילו אם אובמה הוא אדם טוב
למדיניות האמריקאית באזור יש בעיה חריפה. הציר הישראלי-מצרי-סעודי נסוג מול המערך המתחזק של איראן ובעלי בריתה. לפחות חלק של היוקרה האיראנית מבוססת על הסולידריות של איראן ובעלי הברית שלה עם הפלסטינים ונגד המשך הכיבוש. עם החלשת המונופול של ארה"ב באזור, ושינגטון לחוצה במיוחד כשהציר שלה בדרום אסיה (פקיסטאן ואפגניסטאן) , הולך ומתרסק.
כידוע מתנהל ויכוח חריף בשמאל לגבי המשמעות של הנשיאות של ברק אובמה. יש מגוון דעות אך אפילו אלה בשמאל שרואים בעלייתו של אובמה התפתחות חיובית חשובה ערים לכך שהוא פועל במסגרת אילוצים קשים ביותר. הרי הוא ממשיך למלא תפקיד של נציג האימפריה והוא נתון לעת עתה בסד ההמשכיות. בשם האחדות הלאומית האמריקאית הוא גם כלא את עצמו תוך מנגנון שיכול לאפשר אך ורק שינויים ותנודות מתונות בלבד במדיניות היסוד של ארה"ב. במה הדברים קשורים לבעיה שלנו? כל עוד אובמה וממשלתו לא השכילו לעצב מדיניות חדשה, כל עוד לא השתחררו ממדיניות הכוח, קיימת סכנה של קיפאון או רגרסיה. כל עוד ארה"ב מנהלת מדיניות שתכליתה "בלימת איראן" ושמירת העליונות האסטרטגית של ישראל, קיים קושי להפעיל לחץ אפקטיבי נגד בעל הברית הישראלית. בתנאים אלה לא נחסמת הדרך להרפתקה צבאית נגד איראן. במילים אחרות, בהעדר תמורה ממשית במדיניות של ארה"ב יוכלו ישראל, ידידיה והארצות הערביות "המתונות" לתכנן מהלך מלחמתי נגד איראן.
הולך ומסתבר ששינויים קוסמטיים במדיניות ארה"ב לא יספיקו לבלום את המשבר המתרחב. לאור המצב השברירי באפגניסטן ופקיסטאן, והתסבוכת בפוליטיקה הפנימית הנמשכת בעיראק, חייבת ארה"ב לנטוש את מדיניות "ציר הרשע" ולהכיר באינטרסים הלגיטימיים של איראן. זהו אתגר לא פשוט לארה"ב. נוסף על כן, מהלך כזה יעלה את חמתם של ישראל והשדולות הפרו-ישראליות למיניהן. מסע התעמולה הישראלית הקובעת שאיראן היא מרכז הטרור האסלאמי וכי אחמדינג"ד הוא היטלר חדש ודיקטאטור השולט מדינה שכל מטרותיה ג'יהאד ועוד ג'יהאד,מסע זה הוא התרומה "שלנו" למערכה נגד שינויים בכיוון של ריאליזם מדיני.

השמאל ומשטרים ריאקציונרים בעולם השלשי *
השמאל אינו מבקש ליפות את פני המשטר באיראן. הוא רואה במשטר הזה אויב של העם האיראני. אך יש פער עצום בין ביקורת המשטר באיראן וההסתייגות מההנהגה בארץ זו ובין מסעי הצלב של נתניהו ושות' שמטרתו התערבות מזוינת וכינון משטר פרו-אמריקאי (נוח לישראל). יש מקום לביקורת בינלאומית על איראן אך היא תוכל להניב פרות אך ורק אם לא תשמש כלי קידום האינטרסים הכלכליים והגיאו-פוליטיים של ארה"ב ושל אירופה. הרי המסע נגד איראן כרוך באינטרסים האלה וסירובה של איראן לשחק את המשחק של ארה"ב באזור. ארה"ב מבקשת להנציח את השליטה שלה בנפט המזרח תיכוני. היום, אפילו יותר מאשר בעבר היא רוצה להחליט למי תהיה גישה לנפט באזור ובאיזה תנאים. ההתערבות זרה רק תחולל הרג סבל ומצוקה של העם האיראני ואף תחזק את המשטר של הרפובליקה האסלאמית השנוא.
כמו כן מסרב השמאל הישראלי לתת לשופרי התעמלה הישראלים לצייר את ממשל בטהראן בצבעים הנוחים להם. איכשהו יוצא תמיד שיריבי ישראל באזור נכללים ברשימה של "היטלרים" למיניהם. נאצר היה היטלר, עראפת היה היטלר, וכעת נסראללה ואחמדינג"ד. בלי להקל ראש בכהו זה בביקורת נוקבת של השמאל נגד קווי המדיניות של יריבי ישראל, יש לקבוע שיש במעשיה של ישראל מידה גדושה של אחריות להפקת "ההיטלר החדש" בכל שלב שישאל זקוקה לאחד כזה. איראן אינה פחות דמוקרטית מאשר מצריים (וסעודיה וירדן) ואחמדינג'אד הוא פחות דיקטאטור מהוסני מוברק. אחמדינג'אד מתמודד בבחירות לא קלות עבורו בעוד שהשליטים הפרו אמריקאים עסוקים בהמלכת בניהם המוצלחים יותר והמוצלחים פחות.
מהו תפקיד השמאל במבוך הזה? התפקיד הוא להבחין היטב בהבדל התהומי והמהותי שבין הביקורת שלנו על משטרים נחשלים, ביקורת הדוחה "פיתרונות" של התערבות ומלחמה, ובין התעמולה הישראלית. הרי ההתערבויות של מעצמות המערב מעולם לא ריפאו ולו אף אחת מהמחלות והמגרעות במשטרים אלה. כאמור, במקום זאת חוללה התערבות זרה הרג המוני והרס בל ישוער תוך שהחמירו את הבעיות לעין שיעור. רשמנו לפנינו את העמדה של כוחות באופוזיציה באיראן ומחוצה לה הקובעת שהאיומים על הריבונות של איראן מחזקים את המשטר שם.
ובכן, נחלשת ההגמוניה האמריקאית. אך ברור שהפונדמנטליזם שאין לו תשובה לאתגרים של התקופה מנצל את איבת המערב לבסס את שלטונו. עם כל הקשיים והמכשולים אין אלטרנטיבה לעצמאות לאומית וקדמה חברתית והמלחמות שבדרך לא יפתרו שום בעיה.
*הנאמר בפסקה זאת מתבסס בין היתר על מאמרו של אינטלקטואלי איראני חשוב. ד"ר נאסר זראפשאן ששוחרר לאחרונה מחמש שנים בכלא איראני. זראפשאן מזהיר גם את בני ארצו נגד אשליה שארה"ב יכולה לשחרר את איראן מהעריצות של הרפובליקה האסלאמית.
http://www.monthlyreview.org/mrzine/zarafshan210408.html