כמה הערות בתום מערכת הבחירות

התקשורת, כידוע, אינה אוהבת לעסוק בנושאים כבדים הדורשים ידע והתעמקות. הגדרת המהות של המבנה המפלגתי הוא נושא כזה. אך לשמחת אנשי התקשורת ישנה קיצור דרך שהיא מאד נוח לאלה הסובלים מעצלות מחשבתית. תיקח את כל הרשימות ותמרח אותן לאורך ציר שמאל-ימין. טכניקה זו, אף שהיא מוטעית ומטעה, מקלה על דיווח תוצאות הבחירות. השטות השוטפת המקובלת למדי היא שהבוחרים התפלגו בבחירות האחרונות לשני גושים, מחנה ימין בראשות ביבי (65 מושבים) ומחנה שמאל בראשות ציפי לבני (55 מושבים).

מה אפשר לעשות אך אין מחנה שמאל במימדים אלה. אך יש ויש מחנה ימין המקיף רוב רובה של המפה הפוליטית. הליכוד, כידוע, היא מפלגה לאומנית ימינית. קדימה היא מפלגת ימין מרכז "קלאסית" שמולידה, אריק שרון, סימל וייצג השתלטות המיליטריזם בחברה הישראלית. "ישראל ביתנו" היא רקיחה מגעילה של ימין קריפטו-פשיסטית גזענית. מפלגת העבודה (במיוחד בהנהגת אהוד ברק) היא צירוף ימיני של מיליטריזם כלפי חוץ וכניעה לניאו-ליברליזם בבית. ש"ס הפכה במרוצת השנים לזרם דתי ימיני פונדמנטליסטי קלריקאליסטי. האיחוד הלאומי הוא ריכוז ימיני קיצוני וכוח המחץ של המתנחלים הרצחניים הסהרורים. ואחרון, אחרון חביב: הבית היהודי הוא מפלגה ימינית מתונה שבמרכז מצעה חיבה למתנחלים. וכך נראה גוש הימין בחברה הישראלית.

תהליכים היסטוריים והתפתחויות שוטפות

התמונה הפרלמנטארית הנה תוצאה של תהליכים ארוכי תווך ושל התפתחויות שוטפות. משקיפים וחוקרים רבים שמו לב לכך שהחברה הישראלית מתאפיינת בשני צירי התפתחות שונים. בבחינות רבות היא נראית כתצורה קפיטליסטית ליברלית-דמוקראטית. אך מבחינת המבנה מתחת פני השטח, ועל פי הדינאמיקה שלה, נטתה החברה הישראלית לחזור את מקורות הקולוניאליות שלה. כך, שהמערכה להבטיח ולהרחיב את האחיזה הציונית – באופן צבאי, גיאוגרפי ופוליטי נמשך כל העת, לעתים מתחת פני השטח, ולפעמים במרכז הבמה. זהו האופי הקולוניאלי של ישראל אשר מעצב יותר ויותר את הזירה הפוליטית הפנימית.

תרכובת של מיליטריזם וגזענות

בהתחשב בתרכובת המורעלת של מיליטריזם ושוביניזם שמטביעה את חותמה על השיח הציבורי בישראל, זו היוצאת ממלחמה אחת רק כדי להתכונן למלחמה נוספת, היה זה נס אילו הבחירות היו יוצרות בסיס לממשלה המוכנה למו"מ רציני עם הפלסטינאים. כמובן שאין לזלזל בצורות הדמוקרטיות בארץ - אף שהן שבריריות ופורמאליות למדי. אך מהות החיים הפוליטיים בארץ זו עומדת בסימן "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב שמבטיחים מכלול של פריבילגיות למנגנון הממלכתי הישראלי ברמה האסטרטגית, הכלכלית והפוליטית. יחסים אלה הם הגבולות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית שקובעים מראש את תוצאות הבחירות ודרכי הטיפול בהכרעות החשובות על סדר היום.

לא היה צורך בנביא לזהות במסע הרצחני האחרון לעזה את כל אלמנטים שעשויים היו לדחוף את קהל הבוחרים מיואש ומופחד בלאו הכי עוד יותר לימין. הרי מדבור בתסריט ידוע היטב. שוב, האמין "עמך" שפרות הניצחון הצבאי המזהיר סוכלו על ידי ה"פוליטיקאים". כך מאמינים רבים: אז בלבנון והפעם בעזה צה"ל עמד על סף ניצחון מוחץ אילו רק ניתן לו להשלים את המלאכה.

הקרב על העליונות האזורית

מברק עד לליברמן דרך מופז, ממפלגת העבודה דרך קדימה ועד לליכוד, הפכה ישראל לשדולה חשובה הדוחפת למלחמה עכשיו עם איראן. עובדה היא שהטרויקה המהוללת שלנו ניסתה במשך 2008 לדחוף את בוש להתקפה על איראן או לפחות להבטיח מטריה להרפתקה ישראלית. ישראל התייצבה באגף הניצי של המערך האמריקאי במשך 2008 והיא שוקדת עכשיו על גיבוש בעלות הברית הניציים שלה בתוך ממשל אובמה. נכון שישראל תתקשה יותר לדחוף את אובמה לעימות עם איראן, אך יש להביא בחשבון שישנם בוושינגטון בתוך הממשל ומחוץ לו גורמים רבי השפעה שמתנגדים בכול כוחותיהם לרביזיה כלשהי במדיניות הגלובלית של הממשל החדש.

הממשלה החדשה אצלנו תסרב לנהל מו"מ רציני אפילו עם המתונים שבמתונים בקרב הפלסטינים. היא תבקש להזכיר לארה"ב את השיעור שביקשה וושינגטון למכור לכולם. קודם, יסבירו "ביבי-ציפי",יש "לבטל את האיום הטרוריסטי" ותהיה זו טעות להתקדם במסלול הפלסטיני כל עוד האייתוללות מאיימות על האזור. הקונסנסוס בממסד הפוליטי הישראלי התומך במלחמה יזומה נגד איראן חושף יותר מכל גורם אחר את המיקום של ישראל – באגף הימיני ניצי של הפוליטיקה הבינלאומית.

במקום נידוי והחרמה – מפלרטטים עם הגזען הנוכל

האם יתכן שההנהגה בחברה דמוקראטית תתחנף לגזען גלוי ולקריפטו-פשיסט ולמפלגתו כדי להעניק לו מקום בכיר בקואליציה החדשה? האם יתכן שפוליטיקאי הדורש לחסל על בסיב אתני-לאומי את אזרחותם של 20 אחוז מכלל האזרחים ייהפך לשולט בכיפה של הזירה הפוליטית כולה ולאיש הקובע את ההרכב של הקואליציה ההולכת ומוקמת?

האם הדיפלומטים למיניהם ובמיוחד אלה מארה"ב יכולים להתייחס באדישות למקומו המרכזי של ליברמן בממשלה ישראלית? נניח שהפלסטינים היו, בנוסף לכל צרותיהם, שחומי עור – האם קלינטון ומיצ'ל, שליחיהם של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב יוכלו ללחוץ את ידו של השר הבכיר הגזען? האם הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית שתפקידה להגיב על מלחמה תוקפנית ועל הנעשה בשטחים יכולה או רשאית להתעלם מהמעד הבולט של ליברמן בממשל הישראלי? האיש דוחף לגירוש של ערים שלמות על אוכלוסייתן לעבר הגבול. מול המסע הזוועתי למען טרנספר של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל – האם הקהילה הבינלאומית – על ממשלותיה ועל אזרחיה רשאים לשתוק? האם אפשר לטעון שמדובר ב"עניין פנימי ישראלי"? הרי פשיזם, כמו כל וירוס מסוכן - לעולם אינו עניין פנימי-מקומי.