על תוצאות הבחירות הפנימיות במרצ

היה זה בימי מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, והנהגת שלום עכשיו לא מיהרה לכנס את החברים כדי לדון בעמדת התנועה כלפי מלחמת לבנון. היא ביקשה לעבור את המלחמה "בראש קטן" תוך הערכה נכונה ששתיקה מצד התנועה הוותיקה תיחשב כתמיכה המלחמה.

לדאבון הלב, תמכו חברים מרכזים בתנועה במלחמה (יריב אופנהיימר, צלי רשף וז'נט אביעד). אך מספר לא קטן של חברים דרשו דיון ונקיטת עמדה. לאור יחסי הכוחות ששררו במזכירות, החברים שהסתייגו מהמלחמה הגישו הצעה קונסנסואלית ברוחה לפיה שלום עכשיו תקרא להפסקת אש.

יש לציין שבשלב ההוא של המלחמה לא היה ברור שישראל נכשלת במלחמה. לעומת עמדת רשף ושות' תמכו מוסי רז, מוריה שלומות ואחרים בהפסקת אש מיידית. צלי רשף התייצב בראש אלה שהתנגדו לכל החלטה. רשף, בהופעה דרמתית, הסביר ש"איננו יכולים לדעת האם הפסקת אש לא תעזור לחיזבאללה".

כזכור, לא היסס מוסי רז להצטרף בימים הראשונים של המלחמה להפגנות השמאל נגדה. ברור שהיה זה צעד ראוי ואפילו אמיץ בהתחשב בשתיקתה של מרצ. ברור גם שרז אף שהוא הסתייג מניסוח מסרים מסוימים נגד המלחמה החליט להפגין עם השמאל בגלל עמדתו העקרונית נגד המלחמה.

כעבור שבוע התברר שהמלחמה הולכת ומסתבכת. הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן יצאו לרחוב בקריאה למען הפסקת אש ונגד "פעולה קרקעית" שהתבשלה בממשל ובצה"ל. הסופרים גררו עמם גם את מרצ ואת ש"ע.

כעת, דנים רז וחבריו בהנהגת מרצ בתוספת חברים "מתנועת שמאל חדשה" לרשימת מרצ. בין אלה האמורים לשמש "כרכש" חדש למרצ, ישנו מנהיג שלום עכשיו, צלי רשף. רשף כידוע לא הצליח להתברג בעבר לצמרת מפלגת עבודה אצל אהוד ברק. אח"כ הפכו רשף ואביעד את שלום עכשיו לסרך עודף של ממשלת שרון וממשל אולמרט. ספק רב אם דווקא צלי רשף יכול להוסיף קולות למרצ. לעומתו אילן גילאון הינו "עוף נדיר", לצערנו, בשמי הפוליטיקה הישראלית. הוא איננו חושש להזדהות כסוציאליסט ולטעון שזיקתו זו היא עניין של השקפת עולם כוללת. בחירתו במקום הראשון בבחירות הפנימיות במרצ מבטאת הסתייגות במרצ מהעדר גישה מעמדית שאפיין את הנציגות המגזר הקיבוצי במפלגה. יש גם חשיבות בכך שצעירי מרצ מילאו תפקיד חשוב במערכת הבחירות הפנימית. הרי בהרבה מקרים בעבר הקרוב העדיפו צעירי מרצ לפעול על דעתם העצמאית בקואליציות רחבות של השמאל, אפילו בנושאים לא פופולאריים.

הערות למאמרו של עודד גולדרייך על הבחירות בתל אביב

עודד גולדרייך ניתח במאמר מקיף ומעמיק שהתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך", ופורסם גם באתר מק"י, את לקחי הבחירות העירוניות בתל אביב. בדומה לתגובות אחרות בעקבות הבחירות סבור גם גולדרייך שתוצאות הבחירות היו הצלחה עצומה עבור מק"י והשמאל. אך גולדרייך אינו מסתפק במחמאות ראויות ככל שתהיינה ומנתח את הדברים לעומק. הוא עומד על התנאים המיוחדים שאפשרו את ההצלחה הזאת ומבהיר היטב מדוע אין אפשרות "להעתיק" את ההצלחה למישור הבחירות הארציות.

במאמרו אין גולדרייך עוסק בהסתייגויות בשמאל הקשורות לבחירות אלה אשר התייחסו לבעייתיות של ריצת השמאל למועצת העירייה "בשני ראשים".התוצאות הטובות שהבטיחו את הייצוג של ערבי יפו יחד עם ההצלחה של "עיר לכולנו" נטלו בינתיים את העוקץ מהויכוח הזה. אך בכול זאת יש להעריך שבעיה זו תחזור להעסיקנו בעתיד. אך הסוגיות שגולדרייך כן עוסק בהן אינן פחות חשובות.

אין זה מפתיע כותב גולדרייך שלאור התוצאות המעולות של "עיר לכולנו" יסיקו חברים בעלי דעה שאין "עיר לכולנו" תופעה חד-פעמית וכי היא עשויה לשמש מודל שניתן ליישם אותו בכל הרמות. גולדרייך רואה בתוצאות הבחירות תוצאה של נסיבות מיוחדות שבהן הצליחה מק"י וחנין לעקוף את המכשולים המוכרים והידועים שמונעים אצל יהודים את ההצבעה עבור מק"י. מדובר כמובן בבעיית הקומוניזם ובבעיית הציונות. לפי כך הוא מבקר תופעות של שכרון חושים בשמאל אצל אלה הסבורים שמק"י והשמאל התגברו כבר על המכשולים האלה:

"נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".

תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה."

גולדרייך רואה בהישגיה של "עיר לכולנו" ביטוי מקובל לדפוס הצבעה המוכרת כהצבעת מחאה ומציג את השאלה הקשה והמטרידה: האם אשפר להגיע דרך הנושא החברתי בפני עצמו אל תודעה הקוראת תיגר על ההגמוניה בשלטת. וזו תשובתו:

"על מנת להפוך אותם [זעם והצבעת מחאה] לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה."

גולדרייך קובע שלשמחתו חלק מהפעילים אכן עברו מהפך תודעתי כזאת. יש לקוות שהוא צודק. יחד עם זה הוא בדרך כלל מפוכח לגבי הסיכויים של לתהליך כזה וקובע:

"התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים."

בסכום דבריו מציג גולדרייך שאלה הדנה ביסודות האסטרטגיה של השמאל.

"באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל (הכרוכות בתודעה הציונית השלטת – ר.ק.). היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.

לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו."

גולדרייך קורא להבנה מיוחדת ומעמיקה כי אין לפנות לציבור היהודי תוך כדי התעלמות מכך שהוא שבוי עדיין בתודעה לאומנית. מכאן אין לבנות שמאל בלי עימות עם הלאומנות הציונית.

לעיון במאמר של עודד גולדרייך:

http://www.maki.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=1639&Itemid=82