על הקומוניסטים בוונצואלה, על הפנתרים בירושלים ועל התקפה נלוזה נגד מחנה השלום

האוונגרד של האוונגרד

הפרטים ברורים. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה החליטה להריץ מועמדים משלה בשש מתוך עשרים ושניים מחוזות כנגד מעומדים מטעם מפלגתו של הוגו צ'אבס, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה.

ביוני 2007 יזם צ'אבס הקמת מפלגה מורכבת מהגורמים התומכים במהפכה הבוליבריאנית. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה (מק"ו) הוזמנה אף היא להצטרף אך דחתה את הפנייה והחליטה לשמור על מסגרת נפרדת ועצמאית.

לאחרונה יצא צ'אבס בהתקפה חריפה נגד מק"ו והאשים אותה בפלגנות על כך שהיא מעמידה בבחירות המתקרבות מועמדים משלה נגד מועמדים של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. המק"ו ענתה שהיא פועלת תוך מחויבותה למהפכה והאשימה את צ'אווס בסגנון סטליניסטי.

קשה להשתחרר מהרושם שהקומוניסטים בוונצואלה מתעלמים מתפקידו של צ'אבס כמנהיג ונצואלה במאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות עמי אמריקה הלטינית. הקומוניסטים הוזמנו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בוונצואלה של צ'אבס וסביר להניח שיכלו להוות השפעה חשובה וחיובית כחברים נאמנים של המסגרת החדשה. עכשיו בחרו הקומוניסטים להתעמת עם צ'אבס בזירה האלקטוראלית בשעה רגישה זו. לשם מה?
לא סביר לחשוב שהקומוניסטים יכולים לצבור כוח והשפעה מול צ'אבס ותוך כדי פגיעה במעמדו וביוקרתו. ככל שניתן להבין לפי המידע שבידינו, נראית אסטרטגיה זו של הקומוניסטים בוונצואלה דוגמה נוספת ומצערת של כיתתיות לשמה.

פרשה עגומה

רשימת הפנתרים לא הצליחה לגייס את הסכומים הניכרים הנחוצים להגיש רשימה למועצת עיריית ירושלים. אני סבור שעובדה מצערת זו לא תשתיק את קולו האמיץ של איילה סבאג שעמדה במרכז ההתארגנות. אישה לוחמת זו עשתה הרבה למען העניים וחסרי דיור בעירנו. יש לקוות שלא תתייאש מהמכשולים שנערמו בדרך הרשימה.
לדאבון הלב, מק"י-חד"ש בירושלים שהיו אמורים להשתלב יפה במאבק על הצלחת רשימתם של הפנתרים השחורים לא באה לעזרת הרשימה. במשך זמן רב אפילו התלבטו במק"י-חד"ש אם לתמוך ברשימה.

לקראת תחילת אוקטובר נעשה יותר ויותר ברור שיתכן ולא יצליחו הפנתרים לאסוף את הסכום הניכר של 23,000 ₪ הדרוש להגשת הרשימה. עלתה הצעה שהפנתרים ירוצו כרשימת בת של חד"ש ובתור כזאת תהיה פטורה מהפקדת הסכום הגדול שלא יכלו לגייס.
כמיטב הבנתי תמכו חברי מק"י-חד"ש בירושלים בהסדר כזה. אך ההצעה לא נתקבלה על דעת המוסדות המרכזיים של חד"ש או שהיא "נתקעה" בתהליכים משרדיים. בכל מקרה לא התמודדה חד"ש באתגר של בניית השותפות עם הפנתרים. וחבל.

תקופה קשה

זאת תקופה מאד קשה לתנועת השלום בישראל. זאת גם תקופה מאד קשה לתנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ואין ספק שיש קשר בין הקשיים של מחנה השלום ובין המצוקה של הפלסטינים. הערכה זו אינה פוגעת בצדקת המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית ואינה גורעת מהגבורה ומהאצילות של מחנה השלום בישראל. נחזור, מן הסתם, לדון בנושא כאוב זה בהזדמנות אחרת. בינתיים קיבל מחנה השלום מכה מתחת לחגורה.
דווקא בשעה זו המחייבת ריסון ושיקול דעת "זכה" מחנה השלום בישראל להתקפה, שדומה יותר מכל דבר אחר למכה מתחת לחגורה. מקור ההתקפה הנו עומר ברגותי, פעיל מרכזי בתנועה לקידום חרם וסנקציות אקדמאיים ותרבותיים נגד מוסדות ישראלים. בקטע המצוטט בהמשך מבקש ברגותי להתווכח עם אלה הטוענים שפרויקט החרם עלול לפגוע בתנועת השלום בישראל. בעיה זו אינה מדאיגה אותו כיוון שאין תנועת שלום בישראל....

באנגלית:

What Israeli peace *movement*? There is no such creature. The so-called peace groups in Israel largely work to improve Israeli oppression against the Palestinians, rather than eliminate it, with their chief objective being the guarantee of Israel's future as a "Jewish" -- i.e. exclusivist -- State. The most radical Israeli "Zionist-left" groups are still Zionist, adhering to the racist principles of Zionism that view the indigenous Palestinians as lesser humans that are an obstacle or a "demographic threat" to be dealt with. Specifically, they are opposed to the UN-sanctioned rights of the Palestinian refugees, ethnically cleansed during the Nakba and ever since,to return to their homes and lands, simply because they are the "wrong" type. These groups also oppose ending the unique form of apartheid that dominates the entire State of Israel, where a decades-old *system* of racial discrimination, enshrined in the law, treats "non-Jewish" citizens of the State as second-class citizens who are not entitled to all the rights that Jewish citizens enjoy. If this the Israeli "peace" movement, then no conscientious person should feel sorry about undermining it!


ובעברית:

"איזה "תנועת" שלום ישראלית? אין ייצור כזה. אלה המכונות קבוצות שלום בישראל פועלות בכלל כדי לשפר את הדיכוי הישראלי במקום לבטלו, כשמטרתן העיקרית היא הבטחת עתידה של ישראל כמדינה "יהודית", בלעדית. הקבוצות הרדיקליות ביותר של השמאל הציוני הן ציוניות, ותומכות בעקרונות הגזעניים של הציונות שרואים את הפלסטינים בני הארץ כאנשים תת אנושיים המהווים איום דמוגרפי שיש לטפל בו. הן שוללות את זכויות הפליטים הפלסטינים....הן תומכות בהמשך קיום ... האפרטהייד השולט בכל מדינת ישראל שבה שיטת הפלייה גזענית בת עשרות בשנים טבועה בחוק, ומתייחסת לאזרחים "לא יהודיים" בתור אזרחים בדרגה שנייה שאינם זכאים לזכויות המוענקות לאזרחים יהודים. אם זו תנועת "השלום" הישראלית, אזי שום אדם בעל מצפון יצטער על הפגיעה בה." *

ברגותי יכול היה לטעון שהפעילות בעד החרם היא נחוצה וצודקת אפילו אם היא כרוכה בקשיים לתנועת השלום בישראל. אך ברגותי מבקש להתלהם, ולהוקיע אויבים שמסווים את עצמם כידידים, הכול כדי להוכיח את התזה הנלוזה, השקרית והמעליבה שאין ולא קיימת תנועת שלום בישראל. חוששני שיהיו חברים שיבקשו ללמד סנגוריה על דברי ברגותי ולהוכיח שמשפט זה אינו מופרך לחלוטין ומשפט זה הוא חצי נכון. אך דבריו ברורים. ברגותי מזלזל מסיבות הידועות לו בחברים ובארגונים בארץ שהוכיחו נאמנות ומסירות לעניין השלום ולפלסטינים. הוא סבור שתפקידו להסביר שאין דבר כזה, אין תנועת שלום בישראל.

(המאמר המלא של ברגותי פורסם באנגלית באתר "אלף" ב-21 באוקטובר 2008)

דברים בשם אומרם

פיליפ סטיבנס, כתב בכיר בפיננשל טיימס הלונדוני, 9 באוקטובר 2008

"ההכרה המלאה של המשמעויות הגיאו-פוליטיות תכאב כפי שיכאב תשלום מחיר ההשתוללות בבית. הואץ מאד הסחף בסמכות המוסרית שהחל במלחמת עיראק. החייבים במערב כבר אינם יכולים לצפות שאלה שהעניקו להם אשראי ימשיכו להאזין להרצאותיהם. יש כאן לקח עמוק. העתקת העוצמה הכלכלית הבינלאומית מזרחה הוא נושא שכיח בשיח הפוליטי. במערב כמעט כולם מדברים בפליאה על עליית סין, על הופעת הודו כגורם גיאו-פוליטי, על התפקידים המתרחבים של ברזיל ושל דרום אפריקה ביחסים הבינלאומיים.

[המדינות העשירות...יכולות להסכים לשותפות, אך בטוחות שיוכלו לקבוע את תנאי השותפות...]

בשעה שהדיפלומטים האמריקאיים והאירופיים מדברים על כך שהמעצמות העולות יהפכו לשותפים אחראיים במערכת הבינלאומית, כוונתן היא שאין לאפשר לסין,להודו והאחרות לערער על הסדרים והנורמות הקיימים".

הצהרה מטעם שני כלכלנים מתקדמים בארה"ב: דין בייקר ומרק וייסברוט

"אין זה מפתיע כי הממשלות במערב מקדישות את מיטב מרצן ומשאביהן לאישוש המוסדות הפיננסיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. אך הפרשנים המתקדמים מדגישים את חשיבותו של סיוע מוקדם ומסיבי לכלכלה הממשית שפירושו: "חבילת תמריצים פיננסיים שנועדה להבראת המשק חייבת לכלול מרכיב חיוני נוסף. החבילה בארה"ב צריכה לכלול 300 עד 400 מיליארד דולר (2.0 – 2.7 אחוזים מן התל"ג). התמריץ נחוץ כדי לאזן את הצניחה החריפה בצריכה עקב הפסדים של כ- 5 טריליון דולר בערך בתי מגורים.

חבילת התמריצים נועדה להגביר את הביקוש. ניתן לבצע זאת בארה"ב בצורה טובה באמצעות סיוע למדינות המקומיות ולערים, הארכת משך הסיוע למובטלים, החזרי מסים למיעוטי הכנסה, החשת ההוצאות לחידוש התשתיות ותמיכה בחיסכון באנרגיה בבתים ובעסקים. לשם הקטנת הגירעון המסחרי חשוב שהדולר ייחלש ביחס למטבעות אחרים.

יתכן שיהיה צורך בהוצאות נוספות כדי לחדש את הפעילות הכלכלית הרגילה. הממשל המרכזי חייב לגלות נכונות להוציא כל סכום שנחוץ למשק כדי שימשיך לייצר מקומות עבודה".

ג'וזף סטיגליץ ב- VANITY FAIR , אוקטובר2008

"כאשר כלכלת ארה"ב צונחת, מתווכחים המומחים אם מדובר במשבר בצורת V (חריף אך קצר) או בצורת U ( משבר ממושך יותר, אך גם מתון יותר). ככל הנראה, אנחנו צריכים כיום לצייר את הצניחה הכלכלית בצורת L. כלומר, המשק יצנח לנקודת שפל מאד נמוכה ועלול להישאר במצב זה במשך תקופה ארוכה."

קרל מרקס, קפיטל, כרך שלישי, עמ' 431 - 432 (בתרגום לאנגלית, 1959)

שיטת האשראי מופיעה כמנוף העיקרי של ייצור-יתר וספקולציית-יתר במסחר אך ורק משום שתהליך השעתוק, הגמיש מטבעו, נמתח בשיטה זו אל גבולותיו הקיצוניים ביותר. מתיחה זו מתרחשת משום שחלק גדול מההון החברתי מנוהל בידי אנשים שאינם בעליו. לכן, הם מתמודדים עם הדברים באופן שונה למדי מן הבעלים, השוקל בחיל ורעדה את מגבלות הונו הפרטי כאשר הוא מנהל אותו בעצמו.

כל זאת אינה אלא הוכחה לכך שהתרחבותו העצמית של ההון, על בסיס טבעו הפרדוקסלי של הייצור הקפיטליסטי, מאפשרת התפתחות חופשית באמת רק עד נקודה מסוימת. בנקודה זו היא הופכת למכשול ולמגבלה בפני הייצור, מכשול שאותו עוברת שיטת האשראי שוב ושוב. מכאן ששיטת האשראי מזרזת את ההתפתחות החומרית של הכוחות היצרניים ואת הקמתו של שוק עולמי. משימתה ההיסטורית של שיטת הייצור הקפיטליסטית היא לכונן את יסודותיו של אופן הייצור החדש הזה עד למידה מסוימת של שלמות. בה בעת, האשראי מזרז את התפרצויותיה האלימות של סתירה זו – המשברים - ולפיכך את יסודות התפוררותו של אופן הייצור הישן.

שני המאפיינים המהותיים של שיטת האשראי הם, מצד אחד לפתח את התמריץ לייצור הקפיטליסטי כלומר, את ההתעשרות באמצעות ניצול עבודתם של אחרים, לצורתו הטהורה ועצומת-הממדים ביותר, כמשחק של מזל והונאה, ולצמצם עוד ועוד את מספר המעטים המנצלים את העושר החברתי; ומצד שני, לכונן את דרך המעבר לאופן ייצור חדש. טבע דו-משמעי זה הוא שמעניק לדובריו הבולטים ביותר של האשראי, מאז לוֹ ועד איסאק פֵּרֵייר, תערובת מזג חביבה של חצי רמאים, חצי נביאים.

ומשהו משלי: מינוף - פירוש ראובן קמינר

ניסיתי להסביר לחבר את המושג "מינוף" כלומר LEVERAGE. שרי אריסון ביקשה לרכוש את בנק הפועלים, אך לא רצתה או לא יכלה לבצע את הרכישה בכספה שלה. הלכה אצל בנק לאומי וביקשה הלוואה לרכישת בנק הפועלים. ביקש בל"ל ביטחונות. אריסון עמדה בתנאי זה באמצעות שיעבוד נכסיו ומניותיו של בנק הפועלים.

בצורה זו יכול גורם פיננסי להיכנס להתחייבויות הגדולות פי כמה וכמה מהונו ומרכושו. אומרים שערב המשבר עמד ממוצע ההתחייבויות של גורמים פיננסיים בארה"ב על יחס של 30 ל-1. כל עוד הרווחים מההשקעות השונות עולים על ההפסדים, לא קורה שום דבר, פרט להצטברות של רווחים אדירים לבנקים. אך כאשר ההפסדים גדלים, מלאים הממשל את הבנקים. לזה קוראים משטר של הפרטת הרווחים ו"הלאמת" ההפסדים.

הערות על המצב

דיון בגדה השמאלית על המשבר הכלכלי

מטרתו של "בוקר העיון" שהתקיים ביוזמת מערכת האתר "הגדה השמאלית" בתל אביב ב-3 לאוקטובר הייתה צנועה. היה ברור לעורכי האתר שמוקדם לנסות לסכם סיכומים ממצים בנוגע למשבר הכלכלי החריף של הקפיטליזם הפוקד את ארה"ב (ואת שאר העולם, בהמשך). היינו מוכנים להסתפק במטרה צנועה אך חשובה. ביקשנו ליצור במה למחשבה שמאלית רדיקלית לגבי המשבר.

אמנם היו כמה חברים בקהל המגוון שביקשו מהפאנליסטים לתת תשובות ברורות לגבי השאלות הקיומיות של הקפיטליזם - אך מוקדם לכך. לי נדמה שאנשי שמאל רציניים בחו"ל, סוציאליסטים לכל דבר, מקדישים בשלב זה את עיקר מאמציהם להסביר את הסיבות המיידיות למשבר ולהצגת תוכנית פעולה מול תוכנית החילוץ של הממשל על מנת לעורר את דעת הקהל ולציידו בנימוקים נגד מדיניות "האין ברירה" של בוש וחבריו.

יש שני אינדיקטורים לכך שמדובר בשלב מוקדם: ראשון, המשבר בעצמו נמצא רק בראשיתו. תוכנית החילוץ לא תוכל להרגיע את המשק ולמנוע את התדרדרותו לשפל. הפרשנים אינם החולקים על כך שיהיה משבר בכלכלה הממשית – באבטלה, בפשיטות רגל וכו'. יש כאלה שמדברים על שפל של שנה וחצי ויש כלאה שמדברים על תקופה ארוכה יותר. לכן עדיין מוקדם לקבוע את עומקו והיקפו של המשבר.

כמו כן אנו זקוקים לכלים תיאורטיים נוספים ומעודכנים כדי לעמוד על ההיבטים החדשים של המשבר. סביר שיתהוו יחסי גומלין בינלאומיים וחברתיים-לאומיים חדשים. בעוד שאי אפשר לנתח את הדברים "בלי מרקס" "ובלי לנין" , אי אפשר גם להסתפק בנאמר על ידי מרקס או לנין. עלינו לעקוב אחרי פיתוחה של תיאוריה כלכלית מודרנית המשולבת באסטרטגיה של המאבק לסוציאליזם במאה ה-21.

קשה להיות איש שמאל בתל אביב

היותי ירושלמי אינו פוטר אותי מדילמה בלתי נעימה בהחלט. כמובן, אילו הייתי תל אביבי, יכולתי להצביע ברצון לדב חנין כמועמד רצוי ביותר לראשות העיר. אך מסתבר שישנן שתי רשימות למועצת העיר הראויות לתמיכה של השמאל: "עיר לכולנו" ורשימת "יאפא". אינני יכול לעמד כאן על השתלשלות הדברים שהביאה למצב זה, אך התופעה היא מדאיגה מהרבה בחינות ואין לעבור עליה לסדר היום.

נאמר לציבור שפעילי שתי הרשימות מכבדים אחד את השני וכולם תומכים בדב חנין לראש העיר. אך כפל הרשימות, כלומר הרצת שתי רשימות, הוא פתרון בעייתי, בעייתי מאד. עד כאן, הייתה ההליכה המאוחדת של יהודים וערבים במאבק ברחוב ובבחירות שאלה עקרונית ולא שאלה של נוחיות.

מדאיג במיוחד הוא העדר דיון על המשמעות הרחבה של התופעה. "הפטנט" של ההליכה נפרדת אינה המצאה של הימים האלה. הצעות אלה הוצעו ונדחו המון פעמים בעבר. הקשיים הכרוכים בהליכה משותפת ברורים מאליהם. קשה לפנות בשעה של קיום סכסוך לקהלים נפרדים כשכל אחד מהם שייך למסגרת לאומית נפרדת. אך בעבר הנהגת מק"י והנהגת חד"ש שללו באופן עקבי את נטישת עקרון האחדות.