אל אוטופיה וחזרה

אל אוטופיה וחזרה

פרופסור ג'לבר אשכר מבית הספר ללימודים אסיאניים ואוריינטליים בלונדון תרם לאחרונה תרומה ייחודית לויכוח המתמשך לגבי הפתרון של 'שתי מדינות\מדינה אחת'. תרומתו של אשכר היא חשובה במיוחד כשמדובר במומחה מוכר בענייני האזור שלנו, ואיש שהוא לבנוני במקור וקשור לאינטרנציונל הרבעי הטרוצקיסטי. לראיון המלא בנושא מאמר זה ועניינים אחרים: www.zmag.org.znet/view/Article/17808

והנה דבריו:

"אם לדבר בגלוי לב, נראה לי שהויכוח הזה הנו ביסודו של דבר בזבוז זמן. כוונתי היא שמדבור ב"אוטופיות" בשני צדדי הדיון אך ישנם המנהלים את הויכוח כאילו שהוא עומד בפני הכרעה. כל צד לויכוח מאשים את הצד השני שהוא לוקה ב'אוטופיאות' וכל צד צודק כיוון ששתי הפתרונות הם אוטופיים באותה מידה.

ברור שמדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה תהיה אוטופית לחלוטין. אך אומר גם שמדינה אחת בעלת עשרה מילונים פלסטינים וששה מיליון יהודים הוא עוד יותר אוטופית כיוון שהיא, אם מתייחסים ברצינות לשאלה, כרוכה בהריסת המדינה הציונית. אחרת היא אינה אפשרית. זאת הסיבה שלדעתי דנים רק באוטופיות ויותר מדי אנרגיה מוקדשת לויכוח שהפך לבזבוז זמן."

במקום להשקיע את מרצנו בויכוח עקר, קורא אשכר למאמצים מרוכזים להביא לקץ הכיבוש ולתמוך בריבונות פלסטינית על השטחים.

"לדעתי חייבים להתייחס לשני מישורים השונים כשדנים בשאלה הפלסטינית. מצד אחד קיימים האינטרסים המידיים והדחופים של העם הפלסטיני. על מה נאבקים הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית? הם נאבקים, כמובן, כדי להיפטר מהכיבוש, ולא להשתתפות בבחירות בישראל. הם רוצים ריבונות על השטחים שלהם. ברור שיש לתמוך במאבקם.

אפילו אם הנך תומך בפתרון במדינה אחת, האם תוכל לטעון: אני מתנגד למאבק הפלסטינים נגד הכיבוש בגדה המערבית ובעזה כיוון שמאבק זה אינו תואם את השקפתי המקסימליסטית על פתרון צודק? תהיה זאת עמדה מגוחכת מבחינה פוליטית. כך, אם אנו מדברים במונחים מוחשיים, חייבים לתמוך במאבק האקטואלי של הפלסטינים למען הסרתו המיידית של עול הכיבוש."

אשכר ממשיך ומעיר שאם אומנם דרוש לנו תוכנית אוטופית לתווך הארוך עדיף לעצב תוכנית מושכת, תוכנית סוציאליסטית לפתרון אזורי של הסכסוך.

שלש אוטופיות

אשכר ועמו מיכאל וורשבסקי שלנו מהמרכז למידע אלטרנטיבי בירושלים, שניהם בעלי רקורד שמאלי מובהק, הבהירו היטב שאין הפתרון של מדינה אחד נהנית, כפי שסבורים רבים, מתמיכה אוטומטית בשמאל. שניהם מבהירים שהדימוי הקיים אצל רבים של התפלגות שמאל-ימין בשאלה זו אינו מדויק. אמנם רב "המתונים" תומכים ב"שתי מדינות" אך רבים בשמאל העקבי אינם תומכים במדינה אחת שהיא לכאורה פתרון רדיקלי יותר. אם אומנם קורה שבמקומות שונים ישנם אנשי שמאל שתומכים במדינה אחת, נראה שהגורם לכך הוא הרצון לבטא את הסולידריות המרבית עם העם הפלסטיני ולאו דווקא ניתוח פרוגרמאתי מבוסס.

רבים מאלה התומכים במדינה אחת סבורים בטעות שחברה טובה יותר אמורה לצמוח ולהתפתח בישראל-פלסטין מתוך מעין תהליך אבולוציוני. אשכר מדגיש בצדק שהפרספקטיבה של מדינה אחת בנויה על חיסול ישראל לפני הסכם על הקמת מדינה מאוחדת אחת תהיה אפשרי. מכאן, הפתרון של מדינה אחת של יהודים וערבים, שבכל מקרה זוכה רק לתמיכה פלסטינית מצומצמת, אינו מסלול לפתרון הסכסוך, אלא מרשם להמשכו.

תרומתו של אשכר חשובה גם בכך שהיא מבוססת על הערכה ריאליסטית לגבי המשמעות האסטרטגית של עשייה ממשית, כאן ועכשיו. תהיה זאת טעות חמורה להרשות לעצמנו לשקוע עמוק בויכוח על הפתרון דפיניטיבי של הסכסוך. המטרה הדחופה של אלה התומכים בזכויות הפלסטינים צריכה להיות אחדות מקיפה ככל האפשר במאבק נגד הכיבוש ולמען צעדים שיכולים לשים קץ לסבל הפלסטיני. יש לחשל אחדות מקיפה ככל האפשר, אחדות שתקיף מגוון עמדות לגבי הפתרון הכולל של הסכסוך.

יש אוטופיות שהן פחות אוטופיות מאוטופיות אחרות

אשכר אמנם צודק בטענה שויכוחים בשלב זה לגבי הפתרון הכולל הם בעלי אופי אוטופי וחסרים כל קשר להתפתחויות בשטח. אך אשכר חוזר ומציג פתרון שהוא עדיף בעיניו ושהו נתמך על ידי המשאל האנטי-אימפריאליסטי.

"מעבר לכך, הייתי קובע שאין להעלות על הדעת שום פתרון יציב וצודק פרט לפתרון ברמה אזורית ובתנאים סוציאליסטיים. ברור שמדובר באוטופיה אך זו אוטופיה בעלת השראה."

אך ישנם רבים שתומכים בפתרון "שתי מדינות" שהם גם שותפים לחזון של פתרון אזורי סוציאליסטי לסכסוך הישראלי-ערבי ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמדה ריאליסטית לגבי סיכוים וסכנות אינה מחייבת וויתור על חזון המבוסס על צדק חברתי באזור. אך אותו ריאליזם מחייב הבנה של טיבו של סדר היום על כל שלביו, היום ומחר.

ישראל ועמה ארה"ב מסלפות בצורה צינית את עצם רעיון השלום על בסיס פשרה היסטורית. אפשר להבין את אלה המסיקים לנוכח תככי ישראל וחתירתה נגד הסכם צודק שפתרון של פשרה אינו כבר אפשרי. אידיאל הפתרון על בסיס שתי מדינות הוכתם כמעט ללא היכר. אך למרות הכול, אין זה מדויק להגדיר את הפתרון על סמך שתי מדינות כ"אוטופית". ייאוש זה מופיע ומתחזק על סמך ההערכה שהאופציה של שתי מדינות נמצאת בנסיגה. אך למרות הסיכויים המתמעטים לפתרון של "שתי מדינות" ולמרות סבירות נמוכה היום לפתרון כזה ניתן, בכל זאת, להצביע על אפשרות להתהוות נסיבות שכן יקדמו התפתחות לקראת הסכם בעתיד הנראה לעין.

ישנו נטייה מוגזמת לראות את ההגמוניה של ארה"ב באזור כגורם קבוע ובלתי משתנה. אין לנו אשליות ואנו מכירים בכך שאין זה עניין של מה בכך לחולל שינויים במדיניות האימפריאלית של ארה"ב. יחד עם זאת ניתן להצביע על מגמות בתוך הממסד הפוליטי של ארה"ב המבטאות אי שביעות רצון עם המדיניות הקיימת. ישנו פוטנציאל לשינויים בממשל החדש בוושינגטון ובהשפעה מתחזקת של גורמים כגון 'קבוצת העיון העיראקי' - IRAQI STUDY GROUP. אין תבונה בהתעלמות מסיכויים לתמורות במדיניות ארה"ב ובעלי הברית שלה.

מוטל על מחנה השלום להצביע על קולות חדשים בממסד הפוליטי השוקלים העתקת מדיניותו ממסלול הישן והעקר של תמיכה בלתי מסויגת בהתפשטות הישראלית ובתוקפנותה. יש חשיבות באיתורם ובעידודם של גורמים ריאליסטיים. אין משימה זו סותרת את התפקיד העיקרי שלנו והוא לחשוף את האחריות של ארה"ב ושל ישראל למתיחות נמשכת באזור ולסבלו של העם הפלסטיני תחת כיבוש ברוטאלי ואכזרי.