לא הכל שקט בחזית המזרחית
על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות עם איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מטקטקת" באזור.
הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.
כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.
בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.
נגד דמוניזציה של הצד השני
הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.
הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.
רשומות
