בלוגומניה

טניה רינהרט ואני היינו חברים. אני הערכתי אותה ואהבתי אותה. היא הייתה תמיד בראש החץ נגד הכיבוש אך אכזבה אותי כשנכנעה לאופנה ומתחה ביקורת קטלנית על יאסר עראפת. בכל מקרה עיקר המאמצים האינטלקטואלים שלה היו מגויסים לחשיפת הקנוניות של ארה"ב וישראל נגד העם הפלסטיני. היו רגעים שטניה הייתה מפלגה של אישה אחת. בעניין אחד אני כועס עליה. למרות ההתנהגות המגעילה של אוניברסיטת תל אביב כלפיה היא לא הייתה צריכה לנטוש את הארץ. איזה אסון שכך היא חוזרת אלינו! איזו אבידה!

האירופאים
האירופאים לא יודעים מה לעשות. ברור להם כי הרביעייה צריכה ללכת לקראת הפלסטינים, אך הם נראים מופחדים עד מוות מקונדוליזה. יש לי הצעה טובה. יש לנו כמה מאות ארגונים לא ממשלתיים בארץ שמעניקים לאירופאים זכות לממן אותם. אולי יש לנצל את הקשרים הטובים האלה להעביר מסר לאירופאים: כספכם אינו תחליף לתמיכה ברורה וחד משמעית בשלום צודק. אם לא תתנהגו כמו בני אדם יכול להיות שלא נקבל את כספכם.

מק"י-חד"ש
חברנו דני פתר מחה במכתב למערכת לפני כחודש על כך שמק"י ראתה לנכון לנזוף באופן פומבי על התנהגות ח"כ מוחמד ברכה. פתר ראה בהחלטה זאת מעשה הפוגע באחדות מק"י-חד"ש. התפתח דיון קצרצר שבמרכזו ניתוח של יובל הלפרין על הבעיות האסטרטגיות העומדות בפני השמאל הישראלי הלוחם. אך מה לעשות, לא התפתח דיון. למישהו איכפת?

סטלין - גם כן בן אדם?
רק למדנו לשנוא את סטלין כפי שצריך ולהתפלל כל בוקר "סטלין שווה היטלר" ועינינו צדו מודעה מעניינת בגיליון האחרון של "הניו יורק ריביו אוף בוקס". המודעה מוקדשת לספר חדש "מלחמות סטלין (1953-1939)" מאת ג'פרי רוברטס. במודעה מובאת המלצה מאת ההיסטוריון ריצ'רד אוברי הקובעת: "הגנה איתנה על סטלין כדיקטאטור בשעת מלחמה ומפקד-על לאחר המלחמה (ו...) אחד מהתיאורים הנרטיביים הטובים ביותר שיש בידינו על סטלין האמיתי". אוברי, אגב, פרסם ב-2004 ספר על הדמיון בין סטלין ובין היטלר... ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל מפרסמת ספר הגנה על סטלין? לאן הגענו.

הזמנה מגעילה
יש סיכוי שהניאו-שמרנים למיניהם מתגנבים להם בחזרה לביב השופכין שממנו פרצו כדי לנסות להצית תבערה עולמית. אבל גל הימין החדש לא נסוג לחלוטין וכראייה לכך הולך ופורח אצלנו מרכז בינתחומי ספק אקדמי בהרצלייה. ביבי "ליקק" להרבה מיליונרים והם גמלו לו בהקמת "אוניברסיטה" של הימין הישראלי. אמת, אקדמאים רבים הלכו לשם מתוך חוסר ברירה והמנהלים הכאילו ליברלים של האוניברסיטה הבינו שיש צורך להעסיק ליברל אחד או שניים לשם הסוואת האופי המהותי של המוסד.

על כן הופתענו ונגעלנו כאשר הגיעה לידינו הזמנה מהודרת לכנס בינלאומי משותף למרכז הבינתחומי ולקרן היינריך בל. הכנס מוקדש לארבעים שנה למלחמת ששת הימים. קרן היינריך בל לא יכלה למצוא לה שותף גרוע יותר לנושא זה. ומי יצילנו מהפנלים המאוזנים האלה כמו "שולמית אלוני וחנן פורת", האם באמת נחוץ לסעוד עם אוריאל רייכמן ושמעון פרס? יש כמובן כמה אישים טובים בתוכנית. יש כאלה שסבורים שמדובר באיזון. אני חושב שמדובר בקישוט.

מורה נבוכים לתנועת השלום הבינלאומית

מספר חברים בחו"ל ביקשו ממני להשיב על כמה שאלות בוערות הנוגעות למשבר בקרב הפלסטינים. ניסיתי כמיטב יכולתי להשיב לפונים. נדמה לי ששאלות מאד דומות נשאלות במקומותינו

שאלה: אני רואה את עצמי כידיד נאמן של האינטרס הפלסטיני. מכל מקום, במצב הנוכחי אני מתבקש לנקוט צד בתוך סכסוך פנימי, פעולה שאיני חפץ בה. נדמה לי וגם לאחרים כמוני, שאין ברירה אלא להעביר את תשומת ליבנו ואת מאמצנו לעניינים בוערים אחרים ולחכות לפלסטינים שיפתרו לבד את בעיותיהם הפנימיות.

תשובה: ייתכן ושמת לב שכמעט ואין כיום מאבקים למען שלום ודמוקרטיה בעולם שמתקיימים מחוץ למערבולת ההתנגדות לממשל בוש. הדבר אינו מקרי. אומנם המאבק העיקרי כיום הוא להוקיע ולהתנגד למלחמת ארה"ב בעיראק. אך האינטרסים של ארה"ב הם חובקי עולם והיא מתערבת כמעט בכל קונפליקט אפשרי. קיימת הנחת יסוד בסיסית הגורסת כי כל מאבק לאומי אותנטי לעצמאות ולשלום מתחכך במוקדם או במאוחר בסטרוקטורה הפוליטית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב. העיקרון המחייב התנגדות למדיניות ארה"ב משמש גם ככלי מעולה לקביעת אוריינטציה פוליטית. לא קיים כמעט מצב עניינים, גם כזה שייראה לכאורה מרוחק מהדינמיקה של הזירה הבינלאומית, שאינו כפוף לגישה המתודולוגית הזו. ניתן לנסח גישה זו בכלל פשוט וברור יותר: בכל מאבק מקומי אנו צריכים להיות בשורה אחת עם הכוחות הנלחמים בארה"ב. אם את/ה מוצא/ת את עצמך, ולו לרגע אחד, ניצב/ת באותה שורה עם אלה התומכים במדיניות ארה"ב, נסי/ה להתעמק יותר בנושא הפוליטי כדי שתוכל/י למצוא דרך לצאת החוצה מהברית השגויה שנכנסת אליה. הניסיון שלנו הוא שרבים מהליברלים והדמוקרטים מבינים את הכלל הבסיסי והפשוט הזה, בעוד ישנם כמה קבוצות "שמאליות" באזור שבתוקף מסורות וקשרים המקומיים ממשיכים להתחבר עם גורמים שהתגלגלו ונפלו ברשת ההשפעה של הממשל האמריקאי. העצה שלנו היא לעולם לא להתיישר עם בוש.

שאלה: האם אתה תומך בעצם בחמאס, תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית?

תשובה: זהו טריק ישן, להאשים את תומכי השלום והפוליטיקה הריאלית בתמיכה במשטרים הנחשבים מאוסים בתקשורת ובדעת קהל. האמת היא שאנו מנסים להסביר שצעדים כמו אמברגו, סנקציות ובידוד כלכלי הם דרך לא נכונה ולא יעילה. מאשימים אותנו בד"כ שאנו לא אחראים מבחינה פוליטית מפני שאנו מסרבים להצטרף למקהלת הגינוי כנגד "האויב הטרוריסטי". אך סוג זה של רצח-אופי לא ירפה שום מאבק אמיתי עבור השלום.ישנם חברים תומכי שלום ששואלים אותנו בכנות מדוע אנו תומכים בחמאס. כאן המקום לומר שוב: איננו תומכים בחמאס. אנו תומכים בהסכם ובפשרה בין שני הגורמים הראשיים בחברה הפלסטינית כפתרון היחיד למניעת טרגדיה אנושית שאת עוצמתה אין אנו יכולים לדמיין. אין חולקים שרוב הדמוקרטים החילונים מזועזעים מהערכים של החמאס ובצדק. אך למרות זאת, אנו נגד סגנון הדמוניזציה של בוש. במקום היסטריה, נפעל למען ניתוח מעמיק ולימוד כוחו של האסלאם הפונדמנטליסטי. אנו ננצל כל אפשרות למשוך את החמאס לתוך דיאלוג משמעותי במקום הנטייה להפיכת כל קבוצה אסלאמית פונדמנטליסטית לעוד זרוע של אל קאעידה. חשוב להדגיש שלכל נטייה פונדמנטליסטית יש את ההיסטוריה שלה, מסורת ומטרות פוליטיות שונות. בוש והשותפים המקומיים שלו יכולים בקלות לדחוף את החמאס לתוך מקום יותר רדיקאלי ולהתקשרויות לבעלי ברית יותר קיצוניים. אם אתה יוצא להשמיד מישהו, צריך להיות לך ברור שהוא יצא לחפש עזרה לפי כלל אחד ובסיסי: האינטרס שלו להישרדות.רצוי לציין שמספר רב של משקיפים לא משוחדים טוענים שהחמאס הוא אחד מהקבוצות האסלאמיות היותר פרגמאטיות. ידוע שארגון אל קאעידה תקף את החמאס על השתתפותו בבחירות. החמאס לא התנגד ליוזמות שלום כלל ערביות לשלום עם ישראל. הוא גם שמר בקפדנות על הסכמי הפסקת האש. הקשרים המקומיים וההיסטוריים שלו הם עם האחים המוסלמים במצרים, הידועים בהימנעותם מפעילות טרוריסטית. בין אידיאליזציה ובין דמוניזציה של החמאס קיים מרחב גדול ליוזמות קונסטרוקטיביות למען חיפוש דרכים יעילות שיעזרו לכל הצדדים.

שאלה: אני תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ואני נמצא בדיון עם אנשים אחרים בתנועת השלום שתומכים בפתרון של מדינה אחת. איך האירועים הנוכחיים משפיעים על הדיון החשוב הזה?

תשובה: המשבר הנוכחי הוא תוצאה של הסירוב העיקש הישראלי למציאת הסדר הוגן. ההיעדרות, לכאורה, של פרטנר פלסטיני לשלום היא חלק מתכסיס תעמולה ישראלי שנועד להסתיר את העובדה שישראל לא מוכנה לעשות את הוויתור המינימאלי ביותר עבור השלום. נכון להיום, וואשינגטון וירושלים חולמות על שבירת הממשלה הנבחרת של הפלסטינים ודחיפת החברה הפלסטינית לכניעה מאולצת לדרישות ולצרכים הישראליים. כל עוד בוואשינגטון ובירושלים נמצאים באופוריה של הסיכוי לשבור את האחדות המוראלית של העם הפלסטיני, הם לא נכונים למשא ומתן לשלום. במקום זאת הם מפיקים תעמולה הנשענת על מחוות ריקנות, כמו שחרור 250 אסירים של הפתח מתוך 10,500 אסירים המוחזקים בבתי כלא ישראלים. אם רוצים להמשיך במאבק עבור שלום ישראלי-פלסטיני, קיים צורך לדחות את המזימות נגד האחדות הלאומית של העם הפלסטיני ולדחות את התוכניות של ארה"ב, ישראל והפתח לפלג ולקטב את החברה הפלסטינית.אין סיבה לקבוע כי ההבדלים בין העמדות הנוגעות לשאלות רציניות המשפיעות על תנועת השלום כמו הדיון על פתרונות של מדינה אחת מול שתי מדינות שייכים לעבר. הם עדיין רלוונטיים. אך יחד עם זאת, כל קבוצה או ארגון התומכים בשלום ובעצמאות (בלי שום קשר לטיב הפתרון המוצע) צריכים להתאחד סביב המטרה של איחוד העם הפלסטיני שבלעדיו לא ייתכן אף פתרון צודק של הקונפליקט.

שאלה: אם אני תומך בפתרון של שתי מדינות, האם אני לא אמור לתמוך באבו מאזן ובפתח שהביעו נכונות עקבית לסוג כזה של פתרון?

תשובה: קיימים, לצערנו, מנהיגים המסוגלים לעשות דיסקרדיטציה למצע נכון ולהפוך ולערער מטרה צודקת ורעיון צודק על ידי הפיכתו לקונספציה של התחשבות יתר בדרישות הישראליות וחמור מכל, מתן הכשר לקיום למניפולציות של ממשלות ישראל וארה"ב. פתח לא לוחם היום עבור פתרון אמיתי של שתי מדינות. הוא מנסה לכפר על דימוי נמוך אצל הפלסטינים על ידי כיכוב במשחקים דיפלומטים. זהו לא מקרה שאבו מאזן וג'ורג' בוש מתחרים במרוץ של חוסר פופולאריות בקרב העמים שלהם. פתח של אבו מאזן הפכה תוכנית של כבוד ועצמאות לדרך כנועה ובזויה ואיבדה כל אמינות כפקטור עצמאי בזירה הפוליטית.

שאלה: מה עכשיו, למה אנו יכולים לצפות?

תשובה: ההצהרות האחרונות של אבו מאזן, יחד עם מידע מהימן על הידרדרות המצב בעזה והביקור הצפוי של רייס מצביעים על כך שהברית המשולשת מעבדת תוכנית מרוכזת לשבור את ההתנגדות של החמאס וההשפעה שלו בעזה. סטיבן ארלנגר מהניו יורק טיימס המציא השבוע (10 ביולי 2007) הוכחה חותכת שישראל וארה"ב מתכננות תוכנית מפורטת להשמדה של כל הפעילות התעשייתית והעסקית בעזה. עזה נחנקת בהדרגה באמצעות פעולה מחושבת היטב כדי להראות שכל מראית עין של חיים נורמאלים בעזה, לא תחזיק מעמד. הם מקווים שיהיו מהומות והפגנות. אנשים ינסו לברוח. אוכל יהפוך ליקר המציאות ולא תהיה השגחה רפואית. כל מי שתמך או תומך בחמאס יקבל שיעור שלא ישכח למשך כל חייו. אל תמרוד נגד בוש. בוש עדיין חזק. נורא חזק. באותו זמן אבו מאזן מכין את המאבק ברמה האידיאולוגית. הוא מסביר בראיונות אחרונים לתחנת טלוויזיה איטלקיתשהחמאס מבצע את החטא האולטימטיבי. האמינו או לא, כך אבו מאזן ממשיך ואומר, אך החמאס מכניס את אל קאעידהלתוך עזה ומרשה לו להתפתח ולהתחזק. עכשיו זה כבר נהיר וברור כיצד אבו מאזן למד מהר מוואשינגטון וכמה דחופהנהייתה פעילות הקואליציה נגד החמאס (בוש מצא את אל קאעידה בעיראק וזה עודד אותו להקדים את מועד הפלישה).הגיוני, בקונטקסט הנוכחי, שאבו מאזן גם הצהיר באותו ראיון שהוא לעולם לא יקיים משא ומתן עם החמאס. עם בוש מאחוריו ואולמרט לצדו, הוא אינו צריך לקיים משא ומתן עם החמאס, רק בגלל העובדה הפעוטה שהוא קיבל יותר קולות מהפתח.

איך לא להבין את הפוליטיקה של הזהויות

מעשה נאה עשתה תמר גוז'נסקי כשהחזירה את לנין לשיח בשמאל. גוז'נסקי במאמרה "זה לא 'ויכוח בין מק"י לחד"ש', זה ויכוח רעיוני במק"י" (הגדה השמאלית 1/7/07) ביקשה להרוג שלוש ציפורים במובאה אחת. היא ביקשה להסביר שמק"י שוקדת על העלאת התודעה המהפכנית של מעמד הפועלים בארץ. לשם כך השתמשה בקמע ששמו "הגישה המעמדית". מי שאין בידו הקמע, סוטה מדרך הישר. כדי להוכיח את היעילות והדייקנות של הכלי הנפלא, היא מיישמת את העקרונות שלה כלפי האינטלקטואלים הערבים שפרסמו מסמכים שלא לרוחה.

המובאה מלנין שבמאמר משנת 1903 מחטיאה את המטרה בכמה מישורים. ראשית, אין המושג "הגדרה עצמית של הפרולטריון" רלבנטי למעמד הפועלים בישראל. שנית, נעשה ניסיון להפוך את מעמד הפועלים למעמד מהפכני תוך התעלמות מוחלטת מגורמים היסטוריים ומטריאליים המשפיעים על רמת התודעה המעמדית. שלישית, אין קשר בין המשאלה הריקה מתוכן של "הגדרה עצמית של המעמד" ובין הפוליטיקה של הזהויות.

לבי עם חלק לא קטן של הקוראים שיש אצלם אלרגיה קשה לציטוט מקורות ופחד אימה מ"מלחמות ציטטות". אני מצדי סבור שדווקא החסר בהתייחסות ל"מקורות" הוא סימן מובהק להתדלדלות הדיון הרעיוני במקומותינו. הפעם אמנע מהתייחסות לציטטות רלוונטיות כדי לא להפריע לשטף הקריאה.

הבה ונעסוק בשאלה הבוערת.

המאבק של מק"י נגד הפוליטיקה של הזהויות - הוא מרשם כיתתי לכישלון ולבדידות. כמה יהירות וזלזול יש בקטע הזעיר הבא:

"חשוב להדגיש, כי כאשר עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית (למשל, באמצעות "שולחנות עגולים", העוסקים רק בשאלות של המיעוט הערבי, מבלי לשתף בדיון חברי הנהגה יהודים), וזונחים במודע את הגישה המעמדית לשאלה הלאומית - נותרים במעגל ההשפעה של השקפת העולם של הבורגנות, זו המולידה את הפערים, הדיכוי והגזענות".

מה קרה? ציבור פלסטיני התכנס לדון בענייניו. הוא מייצג ומשקף חלק מאוכלוסייה הסובל מדיכוי לאומי חריף. הוא מתארגן תחת האפוטרופסות של ועדת המעקב של ערבי ישראל. הוא אינו טוען שיש לו גישה מעמדית. יתכן שאינו יודע בכלל מה זה.

ומה הטענות נגד? חטא ראשון: הם עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית מבלי שהוסמכו לכך; חטא שני: הם עושים זאת באמצעות שולחנות עגולים; חטא שלישי: הם התכנסו מבלי לשתף חברי הנהגה יהודים(!). סיכום החטאים: אשמה בזניחת העמדה המעמדית. הם נשארים במעגל ההשפעה של הבורגנות. האם קומוניסט יכול לפסול התכנסות ודיון של קבוצה מקופחת ומופלה בגלל טענות מוזרות כאלו? האם לא ברור לאלה שכותבים ככה שיעוררו על ידי כך אנטגוניזם לעצמם ולעמדותיהם?

כל מרקסיסט (וכל דמוקרט) מברך על עצם ההתארגנות העצמית של כל קבוצה הסובלת מהמשטר כדי לקדם את ענייניה. קומוניסטים בכל העולם למדו להוקיר ולהעריך התארגנויות כאלה.
השמעתם שמפלגה קומוניסטית תגיד לאפרו-אמריקאים שהם נתונים להשפעת הבורגנות כיוון ש"מנהיגי המפלגה" לא הוזמנו לדיוניהם ולא היו שותפים לקביעת הקו שלהם? אם תהיה ועידה של פמיניסטיות או קבוצה על בסיס אתני מזרחי וכו' - האם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ילינו על המפגש כיוון שלאו הוזמנו "מנהיגי המפלגה"?

למה מרקסיסטים, קומוניסטים ואנשי שמאל מברכים על יוזמות להתארגנות עצמית של כל הסובלים דיכוי לאומי, מעמדי, חברתי, אתני, מיני? כיוון שבדרך כלל יש להתארגנויות האלה תוכן דמוקרטי.

האם יש להבין מכל זה שאין להתווכח כשיש בסיס לוויכוח? בוודאי שלא. האתגר של מפלגה מרקסיסטית רצינית הוא להעמיד ניתוח יותר נכון, יותר מעמיק ויותר מקיף נגד העמדות שלא נראות לה. ויכוח זה יש לנהל תוך כיבוד העצמאות המלאה של כל קבוצה וארגון.

לנין, מה אפשר לעשות, לא שייך לדיון זה.

המאמר מתבסס על מובאה מלנין שנועדה לתת יסוד רעיוני למדיניות של מק"י. אך במובאה הנזכרת דן לנין בפרולטריון מהפכני באומה תחת דיכוי. כל דמיון בין הפרולטריון ההוא למעמד הפועלים הישראלי הוא מקרי בהחלט! אפשר להסביר זאת בפרוטרוט - אך נעשה זאת בהזדמנות אחרת.