יום שלישי, 27 בפברואר 2007

דמוקרטיה הסדרית - תביעה אותנטית של מיעוט לאומי מדוכא

אני חושש שהמסע המלומד של אודי אדיב במאמרו "דמוקרטיה הסדרית" (הגדה השמאלית 22/2/07) כלל אינו רלבנטי לנושא הנדון. הדמוקרטיה הקיימת בישראל על מעלותיה ועל מגרעותיה לא "הוסכמה" אי-פעם עם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בצד אחד העניקה ישראל זכויות אזרחיות מסוימות ומוגבלות לאוכלוסייה זו, ומצד שני היא הקימה וביצרה מערכת הסדרים אנטי-דמוקרטיים שכוונו נגדה. בלשון שמוכרת, אני מקווה, גם לאודי אדיב וגם לעופר כסיף שהשתתף בדיון, לא התחוללה בארץ זו מהפכה דמוקרטית בורגנית, אלא הוקמה אתנו-דמוקרטיה לאזרחים יהודים.

מאחר שאין דרך להצדיק תופעה זו על פי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיות, נאלצו שליטי הארץ לסייג את הדמוקרטיה לפי הקביעה שישראל היא מדינה יהודית. עם כל הכבוד, אינני מבין את הטענות המלומדות, לא של אודי אדיב ולא של עופר כסיף. נדמה שהשניים מנסים, בוודאי שלא במכוון, לטשטש את הבעיה ואת התביעה הטבעית ביותר של ערבים-פלסטינים בישראל להגיע להסכם על אופי המדינה, כך שזאת תבטא את העובדה שהם אזרחים ושמגיע להם זכויות שוות.

גם אודי וגם עופר סובלים ממנטאליות של אוונגרד, ורואים את עצמם כמורי הלכה לערבים בישראל. בתור דמוקרטים בעם השליט היה עליהם קודם כל להכיר בדרישה דמוקרטית וטבעית, אפילו דרישה זאת מועלית שלא לפי עמדתם או בניגוד לעצתם.

המושג "הדמוקרטיה ההסכמית" אינו מושג נוקשה שיש לתרגמו לדרישות קבועות מראש. אלה המבקשים להתעלם מהמציאות הפוליטית שלנו ומההקשר הציבורי-חברתי של הפלסטינים בישראל, מתאמצים להציג את רעיון הדמוקרטיה ההסכמית בצורה מוגזמת ומגוחכת.

אך המצב אצל אודי גרוע יותר. הוא שולל את קיומן של זכויות קולקטיביות כלל וכלל. במקום הכרה בזכויות קולקטיביות, אודי בפוזה של אוונגרד, מתעלם מחובתו הדמוקרטית - ומכוון את הפלסטינים בישראל לראייה חד-ממדית ומצומצמת של זכויותיהם.

אדיב מציע לאוכלוסייה הערבית מסלול של "דמוקרטיה רדיקאלית". מה זה? הכוונה כפי הנראה היא דמוקרטיה רפובליקאית (צרפתית) - סוציאל דמוקרטית (סקנדינבית). אלא שאדיב אמור להציע הצעה זו דווקא לרוב היהודי בישראל - ומובטחת לו תמיכה מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. אך בינתיים אין עבורם לא דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה רדיקאלית. ישראל אינה דמוקרטיה ואינה רפובליקה אלא תצורה מוכרת של דמוקרטיה אתנית שמנציחה את התוצאות של הקולוניזציה במקום להתגבר עליהן.

הפלסטינים בישראל אינם מסכימים שמדינה זו תוגדר ותפעל כמדינה יהודית. בכך הם מבטאים את זיקתם לישראל ואת רוח האזרחות הישראלית שלהם. בכך הם נאבקים נגד המגמה הקיימת בציבור הישראלי להתנכר לזהותם הפלסטינית. הדברים האלה ברורים לחלוטין לאמיר מח'ול התוקף את "החזון" כסטייה מעקרונות הלאומנות הפלסטינית ("מסמך שהוא חלוקת השלל של הנכבה", הגדה השמאלית 30/1/07).

אדיב אינו מסתפק בשלילת התביעה הדמוקרטית הזאת. הוא מצטרף - בוודאי שלא בכוונה - לגורמים הגרועים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בקביעה המוזרה "שהגדרתו כמיעוט לאומי נפרד עדיין מרחיקה ומוציאה אותו מתחומה של המדינה". לא פחות ולא יותר.

מצד שני, מק"י השוללת את הדמוקרטיה ההסדרית, לא הייתה חולמת על שלילת הגדרה זו של הציבור הפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי נפרד, הגדרה שמעוררת את חששותיו של אודי.
הביקורת של אודי אדיב נגד הדמוקרטיה הייצוגית נכונה אך אינה שייכת לעניין. הוויכוח שהתעורר בעקבות "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" קשור בזכויות קולקטיביות. דמוקרטיה נאורה מכירה בזכויות קולקטיביות לצד זכויות אישיות, אפילו במסגרת דמוקרטיה ליברלית וייצוגית.

ידידי עופר כסיף מציע עצה אסטרטגית לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בשם יחסי הכוחות והריאל-פוליטיקה מבקש כסיף לומר לפלסטינים בישראל ש"יעזבו שטויות". שוב נתקלים במנטאליות של האוונגרד. כל התביעות שמק"י תומכת בהם הן שיא הריאל-פוליטיקה, בעוד התביעות של "החזון" הן שייכות לאוטופיה מזיקה. איך ידענו?